תמימות
אני מתגעגעת,
לכל אותם רגעים
תמימים,
שלווים
אמיתיים.
לכל אותם חיבוקים,
כנים.
התמימות,
מי זוכר אותה בכלל?
מתי היא נעלמה?
ואיך לא שמתי לב?
שככה היא חמקה,
ואני נותרתי,
עם האמת.
התמימות מי זוכר.?
כשהיינו ילדים
ושאלנו איך בעצם באים התינוקות,
סיפרו לנו אגדה,
על גברת, חסודה,
שנקראה דאז החסידה.
כשעפה התמימות הבנו לנו
חיש מהר,
שגברת חסידה היא כלל לא חסודה,
גברת חסידה היא בעצם אישה בעת תשוקתה,
גברת חסידה רצתה את הבחור,
הם התכרבלו פעלו ונולד עוד יצור.
והיה גם עוד סיפור,
על כיפה אדומה,
שם אמרו לנו שהזאב טרף את סבתא במהרה,
אך לא ולא זה כלל לא זה,
כיפה אדומה ראתה את הזאב במיטתה של סבתא,
חרדה היא לשמועה שתצא,
כי סבתא זאופילית זה מזה לא זה!
היא פשוט עשתה שינוי בעריכה,
עשתה את הזאב הייצור הרע,
ומאז כל הילדים,
שונאים את הזאב כל החיים.
ומה תאמרו על גברת שלגייה,
שתמיד כל הבנות רצו להיות דומות
רק לה.
אבל בדיעבד אני חושבת,
לחיות עם שבעה גברים זה כלל לא עסק
מי לעזאזל הקריא את הסיפור הזה,
ולמה טוענים שהדור דפוק כזה
מה הפלא אם זה מה ששמענו,
הסקנו את מסקנותינו ועל כך גדלנו.
אז איך באמת איבדנו את התמימות?
אתם באמת שואלים??
או שצריך לקרוא לכם את ההסבר שוב?
והפעם לצעוק את זה מול הפנים...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
