מה עוד נותר לי חוץ מהכתיבה שלי שממענת לבוא? לאט לאט את מתחילה לאבד
חלקים מעצמך ותוהה איך לעזעזל זה קורה לך, הרי היית כל כך זהירה. הכל אירעי בחיים
האלו. אפילו את. צריך כמה רגעים כדי לעקל עובדות שכאלה.
מוזר שאני יכולה להסתובב כל היום עם אלפי רעיונות לכתיבה, מושגים,
לעזעזל עם זה, יקומים שלמים מתוכננים בקפידה ועם זאת, ברגע שאני מתיישבת לכתוב הכל
נעלם. פוף! כמו קסם של קוסם שרלטן זקן שמחץ קנרית למוות כדי להרשים ילדות קטנות
בקסמיו.
ובכל זאת, יש כל כך הרבה מה לתת, כל כך הרבה מילים, משפטים, תוכן.
אומרים שקודם כל צריך לכתוב על דברים שמכירים, על סביבות מוכרות, על
אנשים מוכרים ולא ליפול במלכודת האקזוטיקה, העבר, במלכודת החידושים והריגושים ואני
מתיישבת מול המקלדת וחושבת על מה אפשר כבר לכתוב בחיים שלי? לא קורה שום דבר שלא
קורה לאנשים אחרים, וזאת למרות אהבתנו הרבה למשפט 'רק לי זה יכול לקרות', כן, לך
ולעוד מיליארד אנשים בערך.
אני יכולה לכתוב כאן על אינה, חברתי הטובה ביותר. ז'תומרת היא היתה
כזאת פעם. או שלא. איך אפשר לדעת עם מישהו באמת אהב אותך או לא, איך אפשר לדעת אם
אתה באמת אוהב מישהו? הרי כולנו שקרנים
מדופלמים, אנחנו חייבים להיות כאלה בכדי לשרוד בחוץ. אם כך, מה תהיה הבעיה לשקר
לעצמך?
היו זמנים שטוב להיזכר בהם, המון רגעים למעשה. קחו כדור בדולח מכוער להפליא, נפצו
אותו לרסיסים. כל רסיס בפני עצמו יפייפה, צבעוני, מנצנץ... תתחילו לאסוף את
הרסיסים לכדי הכדור. כל אחד מהם יפה בפני עצמו אבל ביחד, כשכולם יוצרים יחד מהות
אחת, את הכדור בדולח, אפשר לראות כמה לא מושלם הוא עכשיו, עד כמה לא מושלם הוא היה
מלכתחילה.
את מתחילה לחשוב מה עמד במרכז היחסים שלנו, האם זו היתה אהבה הדדית, כבוד, אחווה,
או שמא קורח הנסיבות, ייאוש משותף וחוסר משווא בחברים אחרים?
היינו עושות הכל ביחד, יושבות ביחד בכיתה, לומדות ביחד, מעבירות את
הזמן ביחד. לעזעזל, יכולנו אפילו לשבת ביחד שעות על גבי שעות ולשתוק. ברגעים כאלה
היא היתה אומרת לי שחברים טובים יודעים גם לשתוק ביחד. חשבתי אז כמה טוב זה כשיש
לך נפש תאומה, מישהי שאפשר לחלוק הכל איתה. כמובן שהיו גם צדדים מכוערים, לכולם יש
כאלה. פעם יכולתי להסתכל עליך ולדעת על מה את חושבת, היה מספיק מבט אחד כדי לחלוק
המון, ועם זאת היום אני בקושי מזהה אותך. גם את עצמי קשה לי לזהות בזמן האחרון.
מרגיש כאילו חזרתי לארץ הפלאות והכובען כבר לא מטורף, אלא משעמם להפליא, שהארנב
מישכן את שעונו ויושב בטל והמלכה האדומה מתנדבת למען הניצולים בהאיטי.
ולחשוב שכל כך רציתי להתבגר! מה הטעם בזה? מעצם הגדרתנו עלינו להתבגר,
שכן אם לא נהיה מנודים, מטורפים, חולי נפש או סתם טיפוס מוזר שמחייך לאנשים ברכבת.
אני מרגישה לכודה. כל כך לכודה שקשה להבין איפה השלשלאות מתחילות
והיכן הן נגמרות. יש כל כך הרבה דברים לדאוג לגביהם, ישנה נחיצות לאחריות, אחריות
בכמויות עתק. יש צבא לשרת, יש בית לנקות, יש חברים לשמור על קשרים איתם, יש המון
ומההמון הזה יש המון. זה קשה. והכל מבלי לחשוב על העתיד, העתיד הקרוב, העתיד הקרוב
של יום שלישי.
My friend
I'm all alone
Missing you like hell
Take care
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
The Lovely Miss Pampkin