The Lovely Miss Pampkin

אני שותה יותר מידי מיץ רחמים. אפשר לומר שאני די מכורה. די מאוד. איי קאנט הלפ איט. לפעמים הכמות כל כך גדולה שאפשר להשוות אותה לאגודה שלמה של אנשים שמרחמים עלי. ויש כל כך הרבה דברים, חלקם תלויים בי, חלקם אינם תלויים. חלקם מוקרנים כלפי חוץ, חלקם כלפי פנים. אפילו עכשיו, כשאני כותבת שורות אלה אני מרחמת. על עצמי, על העולם, על הרחמים עצמם. ולמה לא? אחרי הכל זה מכאיב רק לי, פוגע בי. בפעם האחרונה שבדקתי לא מושיבים מזוכיסטים בכלא, לא מאשימים אותם בהתעללות או פגיעה כלשהי. מה יהיה הטעם בכך? אני עצמי כלאתי אותי בתא קטן, זרקתי על הרצפה מפתח ברגים ומברג, פיזרתי פירורי לחם על הרצפה כדי לא לגווע ברעב והעמדתי אותי מול עצמי, כל אחת תפסה כלי משלה והחלה לשסות עצמה בעצמה, פוגעת, חותכת, נושכת, עוקצת. שיכאב, כי זה טוב.

יש בי כל כך הרבה דברים לרחם עליהם. העמידו לרשותי איצטדיון שלם והוא יתמלא ברחמים שלי. תפגשו שם את אבא שלי כמובן, כמה בני משפחה מתים, מספר חיות מחמד. כמה חברים, כמה אויבים. כוסות קפה, כדורי הרגעה ודיאטות. ספרות זרה; קלאסיקות רוסיות, פואמות צרפתיות, פילוסופיה יוונית. תמצאו שם סיפריות שלמות מלאות אבק. יהיו שם תכשירי שיער ואיפור וטואלטיקה. יהיו שם בגדים: ישנים, חדשים, קרועים, מומצאים. תתנגן שם מוזיקה ישנה וחדשה, יתקיימו שם מסיבות מכל סוג ומין. יהיה שם הר קטן של סיגריות ועליו ישב גוש זקן שחור ונתעב שיחייך בשיניים צהובות-רקובות וילעס שאריות ריאה. יהיה שם אגף רפואי שלם שם תוכלו להשתיל לגופם כל איבר שתרצו, רגליים, אוזניים, שיער, תסירו שומנים מגופכם, תלבינו את השיניים. תהיה פינה בה ישב יוגי זקן שילמד אתכם יוגה, מדריכות פילאטיס נמרצות ומאמני כושר שריריים שיצעקו עליכם להמשיך למרות שכואב. תמצאו שם פארק מלא עצים וכרי דשא וספסלים. בפארק יסתובבו נערים-גברים שיקטפו למענכם את הירח. לא רחוק משם יהיה בית קפה, אליו תלכו עם הנסיך התורן. תוכלו להכין מניפות ממלאי כרטיסי הטיסה המשומשים לחו"ל. ברדיו יתנגנו השירים שלי. מי שירצה יוכל להצטרף לניגון בגיטרה או בפסתנר ואם יתעקש אפילו על קלרינט. בימים חסרי שמש תוכלו לפגוש שם את אדוארד ובלה קאלן. הם יספרו לכם על אהבת אמת. אפילו תאי כליאה יש באיצטדיון שלי. תוכלו לראות שם את סשה ויאשה וויקה, הם ישחקו יחד פוקר ורולטה רוסית. מדי פעם ירד שלג שיקפיא את הציבעונים והאירוסים שלי. לפעמים תחלפו על פני המוות ששותה וויסקי כפול עם אלוהים. הם מתנצחים על שאלות היקום – "מניין באנו ולאן אנו הולכים", חרא מהסוג הזה.

והרשימה לא נגמרת. כל האיצטדיון הזה תופס במקרה הרע כמה עשרות תאי מוח אפורים ותו לא והם, הם גורמים לי כאב קצר, ארוך, חזק ולא מורגש.
אני מרחמת על העבר שלי, על ההווה שלי, אפילו על עתידי אני מרחמת. חוששת מפני הדברים שיבואו.