נכון שהמשפט הזה מפחיד כשאישה באה לבן זוגה ואומרת לו את זה?

זה ישר נשמע כמו איזו הצהרת בגידה או רמיזה לזה.

אני מהנשים שחושבות שהן לא יבכו אבל כנראה ירטיבו את הכרית במשך חודש,אני מהנשים שחושבות שהן יעזבו אבל כנראה שישארו לנצח,אני מהנשים שחושבות שהן חזקות אבל כשיגיע רגע האמת אני כנראה אמצא את עצמי מתחבאת באיזור הכי מוסתר בבית.

אני באמת ובתמים חושבת שאם יקרה לנו משהו אני אעזוב,אני אגיד לו שאני עוזבת ואני מתפללת שיהיה לי את האומץ לעשות את זה.

אני לא מפחדת מבגידה,אני פשוט מפחדת מהמצב שאליו היא תביא אותי.

אני לא מפחדת מפרידה,אני פשוט מפחדת מהטראומה שהיא תעשה לי.

אני לא מפחדת מבגידה כי משמעה שהוא לא אוהב אותי יותר ולא אכפת לו ממני.

אני לא מפחדת מפרידה כי אני יודעת שיהיה לי טוב יותר בלעדיו.

אני מפחדת מזה שהוא יעשה ולא יספר לי.

בגלל זה התחיל כל העניין..

הוא טס לחו"ל בחודשים הקרובים,מהעבודה,לכמה ימים (4-5 ימים) אבל המשפט "רחוק מהעין רחוק מהלב" מהדהד שם תמיד.

הוא יהיה שם תמיד כי הוא כל כך נכון.

אז אני לא מכניסה את עצמי לסרטים שהנה הוא יבגוד ואני מקדימה תרופה למכה אבל אני גם לא שוללת את זה.

אני יודעת שהוא אוהב אבל גם כשאוהבים עושים שטויות ופוגעים בבן אדם ללא שליטה.

אני רוצה ומצפה שהגבר שלצידי יהיה מספיק גבר ויספר לי שהוא היה עם מישהי (או מישהו ) אחר.אני רוצה.

אני רוצה ומקווה שזה מה שיקרה.

אני רוצה שישחרר אותי מחיי נישואים אומללים ועם לב שקט.שאני לא אשנא אותו ואגרום לו לשלם על הכאב שלי.

אני לא מפחדת שהוא ימצא מישהי טובה יותר אבל הוא לא יימצא מישהי כמוני.

אני חופרת רק מידי פעם.

אני קנאית רק לפעמים.

אני משתדלת שלא להיכנס לו למרחב האישי שלו,שלא להתערב לו בתחביבים שלו כי הם שלו,לתת לו ספייס.

אני משתדלת להיות אני כשאני איתו.

אני משתדלת להגיד ולהראות לו מידי יום שאני אוהבת,מכבדת,מעריצה ומעריכה אותו על כל מה שהוא.

אני צועקת ונובחת עליו.אני מעמידה אותו על מקומו.

אנחנו מתווכחים ולא רבים בקולי קולות.

אנחנו חושבים על להרחיב את המשפחה.

אנחנו דוחפים זה את זו קדימה ולפעמים גם באלימות אם צריך.

אנחנו משתדלים לתמוך כמה שיותר.

אני לא מפחדת שהוא ילך,אני לא מפחדת ללכת בגלל סיבה מוצדקת אני פשוט מפחדת לחיות חיים אומללים.

בגלל זה הכל התחיל.

שאלתי אותו אם אני יכולה לסמוך עליו והוא ענה לי "תפסיקי"

אז חידדתי את השאלה "אתה תשחרר אותי?" 

הוא הסתובב ואמר "לא" מנסה בכל דרך לצאת מהסיטואציה הזאת.

"אם את היית עושה משהו כזה לא הייתי רוצה שתגידי לי" אני מסתובבת אליו ואומרת לו שהייתי מספרת לו בכל מחיר.

שכנראה עם כל האהבה שלי הייתי משחררת אותו וככה אני מצפה שהוא יעשה.שיספר לי.

"אבל אם אני אספר לך את תעזבי אותי" אני מסתכלת קדימה בחושך של החדר "ברור" אני עונה.

"אז ברור שאני לא אספר לך,אני אוהב אותך" הוא מסתובב שוב אליי עם הגב "נכון.אבל רחוק מהעין רחוק מהלב" 

"זה ל-4 ימים כולה" הוא עונה "אז מה?!" אני מחזירה "מה עם אבא שלי ראית מה קרה אחרי 22 שנות נישואים!!" הוא מרים את קולו מעבר לגבו "הוא נסע לשנה לא ל-4 ימים" אני מסתכלת על גבו "זה לא משנה הוא עשה את זה".

אנחנו מסיימים את השיחה כשאנחנו מסכימים ולא מסכימים.מבחינתו עדיף לטאטא את כל החרא מתחת לשטיח מבחינתי עדיף לתלוש את הפלסטר במהירות.

מי צודק?

רק הזמן יגיד.

אני סומכת עליו שאנחנו מלכתחילה לא נגיע לסיטואציה הזאת גם ככה