לפני כמה חודשים יצא לי להיכנס לאחת הקטגוריות שצידי דף העריכה (ימין או שמאל תלוי באיזו שפה ה-CHROME שלכם) ולראות אנשים שסימנו אותי אצלם בדרך זו או אחרת.

היום יצא לי לעשות את זה שוב,מתוך שיעמום לראות מה קורה בבלוג שלי ולרחרח את הסביבה.

מסתמן שאנשים לא רק מתבגרים סביבי עם הצעות נישואים אלא אנשים גם אלומי שם מתבגרים סביבי ואני כבר לא צעירה כמו שחשבתי שאני.

לקח הרבה זמן עד שהדור שלי תפס ביצים והתחיל להציע נישואים ולהביא ילדים לעולם,לקח הרבה זמן עד שהגיע הילד הראשון וזוגות נשואים סביבנו התחילו להביא ילדים לעולם.

פתאום אני לא מרגישה כל כך מיוחדת כמו שחשבתי עד עכשיו,עכשיו כולם כאילו.כמוני.

עם הרבה אני לא מצליחה להזדהות מלבד נושא הנישואים והילדים.

אני מרגישה שאני בת מזל מכל הבחינות.

כשנכנסתי למערכת יחסים בגיל 18 מעולם לא תיארתי לעצמי שהיא תגיעה כל כך רחוק..

בכל זאת,הקשר הראשון,אהבה ראשונה,נשיקה מתוך אהבה ראשונה,סקס ראשון ובכלל כל מה שאני הכרתי עם בעלי לא ידעתי עליו לפני כן.

הייתי חסרת ניסיון וגם כיום אני לומדת הרבה על טיפוח זוגיות ועל גידול ילדים.

אני מרגישה שמה שאנחנו עושים ביום יום עוזר לנו להצליח להיות כל כך מצליחים,חלק גדול מזה תופסת התקשורת שלנו בינינו וחלק אחר תופס המרחב הפרטי שאנחנו נותנים אחד לשני.

אני לא יודעת אפילו איך לתת מתכון נכון לזוגיות מוצלחת כי אפילו את הזוגיות שלי אני לא מגדירה כמוצלחת ויוצא שאנחנו מתווכחים ורבים.

יוצא שאנחנו גם שוכחים לתת אחד לשני נשיקות בבוקר ויוצא שמרוב החום אנחנו לא מצליחים לגעת אחד בשני בלילות.

יוצא גם שאני מעדיפה להיות עם הגב אליו ועם הפנים לילדה ויוצא גם שאני מעדיפה את הזמן עם הילדה מאשר איתו.

יוצא גם שאנחנו יכולים לא לדבר יום שלם אבל יוצא גם שאנחנו לא צריכים לדבר יום שלם.

אני יכולה לסמוך עליו והוא יכול לסמוך עליי אם נצטרך לדבר אנחנו יודעים שאנחנו שם אחד בשביל השני,יש דברים במערכת יחסים שהם מובנים מאליהם.

יש הרבה פשרות וויתורים ולא כי "רוצים למונע ריבים" אלא כי אחרי כמה שנים ביחד מבינים שהבן אדם הוא כזה ואין מה לעשות בנידון.

בזמן האחרון אני מרגישה שאני נלחמת הרבה על היחס שלו כלפיי,שהוא לוקח דברים כמובן מאליו.

שזה שאני אישה אז אני יודעת הכל,אני יודעת הכל ואני שמחה שהוא חולק את זה איתי,ההערכה שלו אבל אני לא אוהבת את הגישה שלו לזה.

"אני לא יודעת" או "אני לא יכול" או "תעשי לי תיקונים באוטו" הופכים את הנושא לפחות מוערך.

אני תמיד אומרת לו שיש דרך לגשת לאישה שלך והדרך השובניסטית היא לא הדרך במיוחד שאני מאוד פמיניסטית בלא מעט מדעותיי.

אם הוא היה בא ואומר לי "אני אוהבת כשאת מכינה לי" או "את מכינה יותר טעים" בדרך המחמאה הייתי יותר משמחה לקום ולעשות אבל לא בדרך המגעילה.

אני חושבת שהרבה מהמערכת היחסים שלנו מבוססת על תקשורת ללא פחד.לדבר גם אם מפחדים שזה יעורר וויכוח.

אז יהיה וויכוח ומה? מה יקרה אם יהיה וויכוח?!

יזרקו קצת כוסות,יזרקו קצת נעליים,יהיו קצת צביטות ומכות,יהיה קצת רעש מאחורי הדלת הסגורה אבל בסופו של יום או יומיים הזוג יימצא את עצמו עם פחות עומס על הלב.

לא מעט מצאתי את עצמי עם המילים בפה כי העדפתי לסתום אותו אבל גם מהר מאוד,עם המחזור הראשון או השני הייתי מוצאת את עצמי מתפוצצת מרוב כעס.

היינו רבים הרבה,היינו מעבירים הרבה לילות ללא חיבוקים ושינה טובה וגם אם היה נראה לי שהוא ישן טוב כמה ימים אחרי,בזמן הפיוס הייתי מבינה שזה לא ככה.

גם באחד הוויכוחים שלנו,בזמן הפיוס העזתי לשאול אותו איך הוא ישן בכזו שלווה הוא אמר לי שהוא לא.לוקח לו שעות להירדם וגם אז הוא לא מפסיק להסתובב במיטה אבל הוא יודע שהוא חייב לישון כי אחרת יהיה מחר עייף בעבודה אבל השינה שלו רחוקה מלהיות טובה.

אני בטוחה שהוא גם רואה את אותו הדבר עליי אבל המצב גם פה רחוק מלהיות נכון,אני לא שלווה ולא נינוחה.

הסוד להצלחה בזוגיות הוא להיות אני,הוא ואתם.ביחד כמו בהתחלה אבל בלי הפרפרים בבטן.