ב-26.9.12 בבית חולים איכילוב נולדו כ-50 תינוקות.

מי שלא יודע זה הוא בעצם יום כיפור,היולדות הללו רובן לפחות הגיעו לשם כמה ימים ובערב יום כיפור עצמו לחכות לרך הנולד שלהן.

מבין כל הילודים האילו נולדה תינוקת משקלה לא עולה על 2200 גרם והיא כולה ורדרדה ומתוקה.

היא נולדה כשבועיים לפני התל"ם (תאריך לידה משוער) שלה בשבוע 37.1,ההורים שלה חיכו לה הרבה מאוד זמן כמעט 40 שנה והיא סוף סוף הקצה לעולם.

היא קטנה פחות מחצי היד שלי,היא אדומה ונפוחה והכי חשוב כל כך מתוקה.

זאת הבת דודה של שי-לי מדרגה שנייה,סוף סוף יש מישהי שאפשר להגיד שאני באמת מאושרת לראות אותה בעולם.

עכשיו,כל המשפחה יכולה לנשום לרווחה הנכדה מס' 1 של סבתא של בעלי הביאה לעולם ילדה,ילדה מקסימה ונהדרת.

אפילו הבכי שלה באוזניי לפחות נשמע כצליל מתוק כמו חתול הדורש לאוכל ורוב הסיכויים שזה מה שהיא מבקשת.

לא הצלחתי להרפות,לא הצלחתי להפסיק להשוות את הסיטואציה הזו היום בבית חולים לסיטואציה מלפני שלוש וחצי שנים.היה לי קשה מאוד.

כל פעם השוותי בינה לביני וזה מאוד לא במקום,לא הצלחתי להתאפק ואני יודעת שאולי איפשהו עשיתי רע למרות שלא רציתי.

היא ניסתה לשכנע אותי להרים את הילדה אבל סירבתי בכל תוקף,אני לא מסוגלת ולא מוכנה לקחת אחריות על יצור קטן כזה שהוא לא שלי אפילו.

הוא שלי בדרך מסויימת אבל לא עד כדי כך שאקח עליו אחריות.

אני יכולה לעזור,יכולה לתת עצה אבל לא מוכנה לקחת אחריות על המעשים.מפחדת בכלל מההרגשה שארגיש כשארים אותה.

כששי-לי הייתה בת שנה וחצי הלכנו לזוג חברים שזה עתה נולד להם בן שני,הוא היה בן כמה חודשים (זה באמת זה עתה) ורצינו לבוא ולבקר לראות איך הם מסתדרים.

הרמתי את הקטן על ידי כדי שאימא שלו תוכל לנוח קצת ולא הרגשתי כלום כי אז עוד לא הייתי מוכנה לכלום.

אבל היום,אני נמצאת במקום אחר בחיי,שי-לי כבר גדולה (אבל התברר שלא מספיק גדולה כמו שחשבתי) ולא נזקקת לכך שארים אותה על הידיים ואשא אותה לכל מקום היא מידי פעם מבקשת ואני לרוב נענת לדרישה כי לפעמים כיף לי להחזיק את הקטנה שלי על הידיים ולהרגיש אותה בין ידיי האוהבות.

בכל אופן,המקום שאני נמצאת בו זה גל נוסף של רצונות ושאיפות,גל שבו אני רוצה עוד.

נמנעתי מאוד לדבר בבלוג שלי על ההריון של הבת דודה מכך שאולי אעשה עין הרע מרוב הרצון שלי להיות שוב בהריון אבל עכשיו אחרי הלידה אני יכולה לדבר ולהגיד שאני שמחה מאוד ולא מקנאה כמו שחשבתי שיהיה.

זה להיפך,להיות במחלקת יולדות גרם לי להבין שההריון הוא השלב הקל ביותר בכל התהליך הזה שנקרא גידול ילד ולקחת אחריות אבל אחרי שראיתי שיום אחרי הלידה המצב הוא לא כזה קל ולרגע דמיינתי לעצמי מה יקרה אחרי הבנתי שעוד מוקדם.

שי-לי לא מוכנה לזה ואני לא מוכנה לעזוב את שי-לי לבד כרגע ולכן אני אחכה עוד,לפחות שתהיה קצת יותר עצמאית ופחות תלותית בי.

מתי זה יהיה? מתי שזה יהיה...

אני רוצה להיות בטוחה ששי-לי נמצאת בידיים טובות וששי-לי לא מפחדת מהצל של עצמה.

אני שוב חוזרת על אותה המנטרה אבל זאת הכוונה,שלכולם יהיה טוב.לאחר שיחה עם בעלי שבזמן האחרון אני מנהלת אותה הרבה עם הצד ההגיוני במשוואה וגם במוח שלי (בעלי!!) וגם בעלי מוכן חלקית לילד שני ולכן אני מחכה לה,לו ולי שנהיה שלושתנו מוכנים לזה.

הסבים גם בעד אבל לחכות עוד קצת ומכיוון שכולם בעד אבל רק בעוד קצת אני גם בעד אבל רק בעוד קצת.

אני חושבת שבשביל לגדל ילד אנחנו צריכים קודם כל לקום על הרגליים טיפה,לחסוך וכו'...לחסוך בעצם זה המפתח בכל דבר כרגע.

שנינו מפחדים שעכשיו כשהוא מתחיל ללמוד סוף סוף לא יהיה לנו כסף לכלום אבל עם החושבים שלי עם עצמי אני מוכנה לוותר על הכל רק כדי שבאמת נגיע להישגים שאנחנו רוצים לעצמנו ואחד מהם זה להרחיב את המשפחה ולקנות בית.

התוכניות הן גדולות ואנחנו מדברים עליהן הרבה בזמן האחרון,אני שמחה שאנחנו לא נתקעים במקום ומרחיבים את עצמנו לאופקים אחרים.

לפעמים אני מסתכלת על הזוגיות שלנו ושמחה במקום שאנחנו נמצאים בו.

הפחד הגדול ביותר של בני האדם זה להיתקע במקום אבל נראה שהדמיון והחלומות שלנו לוקחים אותנו מספיק רחוק ושבסוף אולי כשהילדים יעזבו את הקן אנחנו נוכל לנשום לרווחה ולהגיד שעשינו הכל כמו שצריך ואין לנו חרטות לכלום.לפחות זאת השאיפה.

להגיע לבית משלנו,להגיע לגינה משלנו,להגיע לכלבים משלנו ולהגיע להרבה דברים שהם רק שלנו ושל הילדים שלנו שנוכל להסתכל ולא לדעת מה לעשות עם כל מה ששלנו מכיוון שיש לנו כל כך הרבה.

העתיד נראה מזהיר וגדול מאוד,יש בו כל כך הרבה כלים ומשאבים ואני כל כך מקווה שנלמד להשתמש בהם בחוכמה.

(פוסט שני ביום.נראה לי שיש לי להגיד הרבה יותר ממה שהמוח שלי מספיק לעכל)

נ.ב.

לא חזרתי.

מתחילה עבודה חדשה וסמסטר חדש לאחר סוכות,הילדה מתחילה גן חדש בסוכות,ואני פשוט משקשקת מפחד אז אני מוציאה את הכל למקלדת.

רק לא לחשוב על זה,רק לא לחשוב על זה,רק לא לחשוב על זה