כל כמה חודשים אנחנו נקלעים לתקופה שבה הוא עצבני (אולי בגלל הסמסטר שבא? סוף סוף הוא מתחיל ללמוד) ואני פשוט לא מצליחה להתאפק ומתעצבנת בעצמי.

פעם בכמה חודשים זה קורה,אני פשוט לא מסוגלת לסבול אותו בסביבה שלי ולא רוצה אותו קרוב אליי.

איכשהו זה מסתדר בסופו של דבר אבל בימים האילו שזה לא אני ממש רעה ולא פוסחת על משפטים שלא הייתי אומרת אם הכל היה בסדר.

אני פשוט לא סובלת אותו כשהוא מתנהג ככה בתקופה הזאת שלא מצליח לו או שמשהו לא הולך לו זה בא אצלו בצרורות.

אז אני מנסה לא להתערב,לא להסתכסך סתם ולא להרגיש שבכל דבר הוא נגדי.

אז קרה לו משהו היום,בעצם הרבה משהו קרו לו היום והוא בסופו של דבר העדיף לדבר עם כמה חבר'ה מהפורום שלו (כי זה קשור לאוטו) מאשר לספר לי.

אז הוא סיפר נכון,אבל להם ביותר פירוט ואשכרה דיבר ושיתף אותם בעוד אני מצאתי את עצמי אולי במקום העשירי.כל היום לא שמעתי ממנו בעצם וגם לא רציתי כי בעקיפין נפגעתי.

כן,אני לא מכירה את הרכב,לא יודעת מה בדיוק קרה ואיך קרה אבל העדפתי שהיה מספר לי ליותר פרטים ובעצם בא לבכות לי ולא לחברים שלו.

אז הטענה שלו הייתה שהיינו רבים מה שבסופו של דבר קרה.רבנו.

אבל לא בגלל זה אלא בגלל דברים אחרים שלמען האמת לא מפריעים לי בדרך כלל למדתי לחיות איתם כי זה חלק ממנו אבל בתקופה הזאת,הנחשית והכלבתית הזאת אני לא מציעה לו להתקרב אליי.לא רוצה שהוא יתקרב אליי כי אני *ככה* קרובה לפיצוץ ולרוב המחשבות שלי תמיד מובילות לסוג של פסק זמן מהחיים איתו ולקיצוניות נוראית שכזו שמכאיבה לי.

אני מתחילה להסתכל על הכל ולשקול צדדים,יתרונות וחיסרונות לראות מה קורה איתי ואיפה אני עומדת בדיוק.

מה שמצחיק שאפילו לפני וסת אני לא כזאת עצבנית כמו שבתקופה הזאת,אני יכולה להיות רעה בשבוע שלפני אבל לא בקיצוניות כזאת.

בדרך כלל הוא מזהה את התקופה הזאת של לפני ומתרחק ממני כמו מאש אבל התקופה הזאת שבאה פעם בכמה חודשים אף אחד מאיתנו לא באמת מחכה לה או מזהה אותה מקילומטרים.

זאת מין סופת טורנדו שחולפת בינינו אבל אחרי ההשלמה זה חוזר לקדמותו,ממשיכים לחיות.

אנחנו מתווכחים ורבים אבל לא כזה ריב שאני פשוט לא מסוגלת להיות קרובה אליו ומסוגלת להגיד לו את זה,שוואלה ס' אני לא מסוגלת להיות לידך בכלל.לא רוצה.

אני לא חוששת לפגוע בו בתקופה הזאת וגם זה מפחיד אותי כי אני הופכת למפלצת ואם הוא מתעצבן אז אני הופכת לנוראית מכל.

כשהוא מכליל אותי ב"כולכן מנתחות" או "כולכן מרגישות שהכל נגדכן" ומשפטים שובניסטיים אחרים אני יכולה לחטוף כזאת קריזה שמצידי הוא יכול ללכת להזדיין ולא לחזור.

הכי מפחיד שאני לא חוששת להגיד לו את זה אני הופכת להיות מפלצת שלא באמת אכפת לה מה היא אומרת,עושה וחושבת.

אז אני משתדלת לשמור על קור רוח למרות הכל כי לשלוח אותו לעזאזל לא באמת יעזור לי.

אני גם מאמינה במבחני יחסים וגם מאמינה בבחינת הגבולות אחד של השני לא רואה את זה כפסול אלא להיפך כמותר.

כי ברגע שאני אגיד "די" אני גם אדע שזה באמת ה"די" והוא עבר כל גבול וכשאני אומרת "די" פירוש הדבר שעם הבן אדם הזה אני לא מוכנה לחיות עוד ושגם לא אכפת לי אם הוא לא יהיה בחיים שלי.

עד עכשיו הוא לא עבר את הגבול הזה ואני גם לא מסתירה ממנו כשהוא קרוב לעבור אותו עם הבדיחות השובניסטיות שלו.

לא מקובלת עליי שובניסטיות בבית שלי כמו שלא מקובלות עליי מכות וקללות ליד הילדה!

זה לא שונה!!

אני זורקת לו מידי פעם כשאני עצבנית שהשובניסטיות שלו לא תביא אותו רחוק אלא רק תרחיק אותי ממנו כי אני לא שפחה של אף אחד ואני לא עוזרת הבית פה,אם הוא רוצה עוזרת בית הוא מוזמן להגיד לי תשארי בבית,תלמדי ותהיה עקרת בית אבל שלא יצפה ממני לצאת לעבוד.

ושלא נדבר על הסקס,אני לא מוכנה (מהאידיאולוגיה הפמיניסטית שלי) לתת לגבר שובניסט סקס אז שלא יצפה שכשהוא מתנהג כמו בהמה הוא יחייה על עליי דפנה!!

אני כן מפחדת,שעם השנים ככל שאנחנו לומדים להכיר זה את זו השיחות שלנו יהיו מיותרות ונבין אחד את השני דרך העיניים או התנהגות.

זה טוב,אבל לדבר זה גם טוב.

אני כן רוצה מערכת שמבוססת על תקשורת לכל החיים ולא מערכת שבה המילים כבר מיותרות מרוב שמכירים זה את זו.

אז יש סופת טורנדו בבית כרגע,זאת אני במצבי העצבני,קרבי ואחרי אמבטיית קצף מפנקת שהוא לא הוזמן אליה.

"את לא הזמנת אותי"

"למה שאני אזמין? אני לא רוצה אותך פה"

שתיקה רועמת ואחריה נאדה...אנחנו בריב רשמית ולמען האמת כרגע? ממש לא אכפת לי.

מי שיבוא להתחנף ראשון הוא זה שיתנצל ראשון,בדרך כלל בקרבות הגדולים האילו אני מנצחת והפעם בשונה מקודם הוא לא ייצא מזה בקלות!

שיהיה לו בהצלחה...

(מה עובר עליי בזמן האחרון עם השגיאות כתיב האילו.עמכם הסליחה!)