מתחת לחלון בבית נשמעים צרצורים,מלחיצים ביותר,מסיחים את הדעת ושוברים את השקט ששורר בחוץ.

אפילו הכלב של השכנים לא מילל כמו מידי ערב,הוא לא זז ולא נע.השלשלאות שלו לא משמיעות את אותו הרעש שנשמע כמידי לילה.

כנראה שאותו הצרצר שמציק לי כל כך מרגיע אותו.

אני לא מצליחה להתרכז לרגע,במטלות ובקריאת חומר הלימוד.

הראש מפמפם ואני אפילו מרגישה את הלב והאדרנלין מגיעים אל הלב הלא כל כך רגוע שלי.

מתי זה ייגמר מצד אחד מתנוסס מולי ומצידו השני האדום והבוהק יותר זה שרוצה להצליח מתנוסס "לא להפסקת האש" אני באמת שוקלת לצאת בקמפיין בקטנה כזה אבל במחשבה שנייה לא כדאי.

אני לא מבינה,למה הלב דופק כל כך,למה העיניים שורפות מעייפות והשינה דופקת בדלת אבל אני לא מצליחה.לא מצליחה לעצום את העיניים בשקט.

אני אומרת לעצמי שזה שווה את זה.שחובה את זה.

חובה את זה.אחרת מה?

אני רואה קטעים על גבי קטעים,מנסה למצוא הוכחות לכך שההשקפה שלי והדעה שלי הן חשובות ונכונות.

אבל לא באמת יש דעה נכונה ולא נכונה,דרך חיים היא אינדיווידואלית לכל אחד ולא לכלל.

לאחד מתאים סוציאליזם ולאחר לא,לאחד מתאים הפגנה ולאחר לא,לאחד חשובים החיים ולאחר לא.

נמאסה עליי הבורות של האנשים.

זאת רוצה להצביע ללפיד כי הוא יודע לדבר לאנשים הנכונים,לאוכלוסייה הצעירה.

זאת רוצה מרץ.

זאת רוצה עבודה.

כולם צבועים,כולם רוצים את הכוח,כולם רוצים מקום בפסגה אבל רק אחד יגיע.

התחמן,השקרן והמהיר ביותר.זה שיודע למכור את מה שהוא כביכול מאמין בו.

אני מבינה,כולם מושחתים כי מי לא יהיה מושחת כשנותנים לו כזה כוח לידיים.

אומרת אמת,אם היה לי כזה כוח בידיים רוב הסיכויים שהייתי מושחתת ועם הרבה כסף בכיסים.

בגלל זה אני לא חושבת על לרוץ לפוליטיקה כי למען האמת היא נועדה לאנשים שיכולים להתמודד עם המצפון שלהם או פשוט להתעלם ממנו או לאנשים שיכולים להסתכל במראה בכל בוקר ולשכנע את עצמם שהם עושים את הדבר הנכון.

אם היו שואלים אותי לפני 10 שנים כנראה שהייתי רצה מהר מאוד לפוליטיקה כי אז עוד הייתי ללא מצפון וכנראה שגם הייתי יודעת למכור את עצמי מספיק טוב אבל היום? ממש לא.

אני לא יודעת למכור את עצמי,אני לא יודעת איך זה להסתכל במראה ולהגיד שהכל טוב ויותר מכל אני לא יודעת מזה לחיות ללא מצפון.לא זוכרת.

אני טוענת שבן אדם שעושה עם עצמו חשבון נפש מידי פעם ויוצא מזה בטוב אין לו שום סיבה לחשוש מהחיים העתידיים שלו כי הוא מתקן עם עצמו משהו מידי פעם.

לא רוצה להיכנס לפוליטיקאים לחיים ולא רוצה לדעת מה קורה להם בחיים.

מבחינתי אני משבחת את המעשה הזה,אני בעד המעשה הזה ואני יותר מכל בעד הרמת דגל לבן מהצד השני של הגבול.

לא רוצה להגיד שזה מגיע להם ולא רוצה לנקוט עמדות נחרצות אבל אני יודעת שלנו מגיע,להם מגיע לחיות כמו שצריך ולא להיות מאויימים מהטרור.

להם מגיע השקט הזה ואנחנו בתור עם מלוכד חייבים לתת להם את זה גם אם זה בתמיכה מורלית בלבד ולא מעשית!

אותם הבומים שהם שומעים מידי יום ביומו אני לא מוכנה לזה,אני לא מוכנה שהם יספגו את זה.

בתור אימא,בתור אישה ובתור בן אדם!

לא מגיע להם!!!

הם צריכים לחיות בדיוק כמוני,לא לחשוש לילד שהלך לגן ולא יוכל להתמודד במידה ותהיה אזעקה,לא לבת שהלכה לבית ספר ובמקום לצאת ולהסתובב בפארק צריכה לשבת במקלט,לא לחייל שהלך להגן על המדינה כי זאת מדינה של מלחמות.

הם צריכים את השלווה הזאת,הם צריכים את השקט הזה ואחנו כמדינה צריכים לעשות את כל המאמצים שהם יקבלו אותו.

מגיע להם את זה.חובה עליהם לקבל את זה!

אז מה שאני מבקשת זה עוד קצת סבלנות ועוד קצת תמיכה ועוד קצת עידוד זה שם,זה לא רחוק רק צריך להמשיך ולעודד.

להגיד שיהיה טוב.

להמשיך להחזיק ידיים,אצבעות ואוזניים.עוד קצת!

זה חייב להצליח,זה חייב לעזור וזה חייב להשפיע.זה חייב!

לא להתייאש...

הצרצר המעצבן,מרדת החשכה הוא לא מפסיק לצרצר.

שובר את השתיקה של הלילה ואני פה מנסה שלא לחשוב שהרעש שלו בעצם רק גורם לי לאבד את הריכוז במה שיכול לקרות.

מהפחד הזה שלא אשמע את האזעקה,מהפחד הכללי ומהאדרנלין שזורם ללא הפסקה.

קשה לחיות בפחד ואת זה אומרת מישהי שלא יודעת מהו,מישהי שלא חיה בצל האזעקות ומישהי שחווה את זה לראשונה מזה 25 שנה.

הפחד הזה משתק,הפחד הזה מרעיד ויותר מכל אין לך לאן לברוח...ממנו.