לפעמים אני מרגישה כל כך פתטית.

אני לא באמת שמה לב כמה פעמים אני סובלת מפתטיות או סתם תסכול וייאוש מהחיים האילו.

לפני כמה ימים שאלתי את בעלי האם אנחנו תקועים עם החיים שלנו ולמה אני מרגישה כל כך תקועה.

באותו היום ראיתי מה קורה בחשבון הבנק שלנו ונחרדתי,העובדה שאני לא עובדת מראה את אותותיה אבל זה בגלל בזבזנות יתרה כי חשבתי שאני כן אתחיל לעבוד בחודש הקרוב אבל זה פשוט לא קורה והחשבון מראה את זה טוב מאוד.

הוא ענה לי שאנחנו לא תקועים,שנינו לומדים.

אז אמרתי לו מה עם חיים אחרים,דירה משלנו (אפילו אם להשכרה),מה עם סיום הלימודים שלי שפשוט נמשכים נצח?

הוא ענה שלנו יש ילדה.המשפט הזה אומר הרבה אבל לאחרים שמסתכלים עלינו לא ממש..

אז אני עונה שאם היא לא הייתה כנראה שהיינו ממשיכים לגור עם אימא שלי אז הוא אמר שהוא לא היה מסוגל לסבול את אימא שלי עוד הרבה זמן (היא הייתה סוג של קשה) ושבסופו של דבר,אחרי שהיה עובד שעות נוספות היינו עוברים לגור בדירה אחרת.

"כן וגם אני הייתי עובדת."

"נכון.גם את"

"אבל בכל זאת לא היה לנו כל כך הרבה כסף"

"כן.אבל כל ההוצאות שיכולנו להוציא על דירה הולכות על שי-לי וזה המון" (אני בהחלט לא חוסכת ממנה כלום)

"טוב..."

אז אולי אנחנו לא באמת כאילו תקועים כמו שאני מסתכלת על זה.אולי זה דיכאון שכזה.

יצאתי מזה איכשהו והיום הוא חזר עצבני מהלימודים והתחיל להעביר ביקורת על כל דבר,התחממתי כל כך והתחלתי לצעוק עליו.כל כך רתחתי.

לא הצלחתי להירגע מרוב תסכול ויאוש.הוא נפל עליי בשבוע לא טוב בכלל (אני גם לפני נראה שהוא מריח את זה מקילומטרים את הימים שלפני).

הוא ניסה להרגיע אותי ולהגיד לי להירגע אבל אני פשוט השתגעתי ולא הצלחתי.נמאס לי!

הוא פשוט שבר את האופטימיות היחידה שנשארה בי.

לא מספיק שאני נוזפת בעצמי שאני לא מצליחה להעמיד אותנו על הרגליים או לפחות לעזור,לא מספיק שאני מלקה את עצמי בימים כאילו שעשיתי לנו חיים קשים,לא מספיק שאני כועסת על עצמי שהרשתי להעצמי להתפזר כל כך.הוא בא ומוסיף על זה.

היום כעסתי עליו וכעסתי עליי בגלל זה ההתפרצות שלי.כל כך כעסתי!!!

הייתי כמו שור שאם רק יראו לו משהו אדום הוא יתנפל בלי חרטות.לא ראיתי בעיניים.

בדרך כלל לא כדאי להתעסק איתי כשאני כל כך כועסת.

אני מקווה שהקיטור הזה ישחרר אותי.

זמן קצר אחרי הצרחות שלי הוא ניסה להרגיע אבל קשה להרגיע שור זועם.

הוא בטח חשב שהוא יבוא,יצעק קצת ואני אציית.חבל לו על הזמן.

הוא כמו כל גבר טיפוסי לא יודע לקרוא סימנים,הוא לא שם לב למצב רוח שלי כל השבוע (אין פלא לא ראינו אחת את השנייה בכלל) והוא פשוט לא ידע שאני אצא עליו ככה.

אמרתי לו שאם הוא בא במצב רוח קרבי שלא יתחיל איתי עכשיו אז הוא המשיך וכנראה שלא היה צריך.

אני שלחתי רמזים הוא היה צריך להקשיב ולא למשוך את זה.

מגיע לו!

טוב,לילה אחד בלי להתקרב אליו יעשה את שלו.

נמאס לי מהתיסכולים שלו,שלי וממה שעובר עלינו.זוועה!

עריכה 00:22 1/12/12:

מהגיגיה של אימא: 

זה כשאת נמצאת בחדר אחר בבית,עם אזניות ובאינסטינקט חייתי קמה מהכיסא ושמה לב לתזוזות בלתי פוסקות של הילדה.
את מעירה אותה ולוקחת אותה לעשות פיפי,היא לא קראה לך אלא ידעת שמציק לה משהו.למה?
כי את אימא שלה (רגעים קטנים שמזכירים לי שאני אימא גם בלילה)