היום אני בת 25.

למען האמת זה יום מדכא בשבילי משום מה.

כל התשומת לב סביבי ואני פשוט לא סובלת את זה.

"25 זה חצי יובל" אני אומרת לחמותי וסבתא של בעלי

"למה את לא אומרת רבע מ-100?" סבתא של בעלי שואלת

"כי ל-50 אני יכולה לשאוף ורוב הסיכויים שגם אגיע אבל ל-100 זה כבר יותר מידי" אני יודעת להיות מצחיקה גם בימים הלא טובים שלי.

ביום שני הייתה לי בחינה ראשונה לסמסטר.

נהייתי חולה רק מללמוד לבחינה הזאת,לילה לבן בין שבת לראשון לא עשה לי טוב בכלל,התפתח אצלי כאב גרון,נזלת וחולשה.

ביום של הבחינה הגעתי חולה עוד יותר,הבאתי איתי קולדקס למקרה חירום אבל אחרי שראיתי את הבחינה הבנתי שאני לא אצטרך אותו.היא הייתה טובה.

באותו הבוקר בעלי התקשר לשאול איך אני מרגישה והאם אני מוכנה לבחינה.

אמרתי בכנות שאני לא מוכנה,למדתי טוב אבל אני לא מרגישה מוכנה לבחינה כאילו ולא למדתי כלום (לא בלק אאוט אין לי דבר כזה,אני לא יודעת להלחץ מבחינות) אז הוא שאל למה אני הולכת בכלל.

למה לא בעצם? כי לא סתם ככה הוצאתי את הנשמה שלי ולא סתם ככה נהייתי חולה.

אז הלכתי,בשיא האדישות התיישבתי וגם בשיא האדישות רבתי עם הבוחן על המחשבון שלפי דעתו אסור להכניס לכיתה.

הבעתי את התנגדותי בכך שאמרתי לו שהוא לא באמת מצפה שאני אפתור לוגים ולנים בראש נכון?

הוויכוח כנראה היה קולני יחסית כי אחת הסטודנטיות שעשתה בחינה באנגלית (מי צריך להתרכז באנגלית לעזאזל? זה שאלון קרא והעתק) העירה שאנחנו מפריעים,דפקתי לה כזה מבט שנראה לי היא התקפלה במקום.תמיד אמרו לי שהמבטים שלי יכולים להרוג...

בכל אופן,וויתרתי לבוחן כי ראיתי בבחינה שאין צורך בתוצאה סופית אלא רק בהצבה אז המשכתי הלאה.הבעיה היא שמכיוון שלא היה לי מחשבון לא יכלתי לדעת האם התוצאה שהצבתי היא נכונה ואם היה לי מחשבון הייתי מבינה שהיא לא הגיונית בכלל (זאת תהיה ההערה בערעור שלי לשאלה הזאת).

בכל אופן,ברגע שראיתי את המבחן החומר כמו חזר אליי ומעטות הפעמים שנאלצתי לעצור ולנסות להיזכר,המילים והתשובות זרמו לי כל כך שהייתי מופתעת מעצמי וגם כמובן שכחתי שאני חולה,הדבר היחיד שהעסיק אותי בשעון זה לא כמה זמן נשאר לי אלא כמה זמן יש לי עוד עד שהחניה שלי תגמר כי לא בא לי דוח של 100 ש"ח עכשיו.פעם ראשונה קורה לי דבר כזה.

שאני לא יודעת איזו מהשאלות לבחור כדי לסיים כמה שיותר מהר ולא כי אני לא מבינה.ידעתי הכל.

כשיצאתי מהבחינה קורנת ושמחה אחד הבוחנים שיושבים בחוץ שאלו אותי איך הלך,אמרתי להם שהלך מצויין פשוט והכל נהדר,אז הם אמרו שזה מצויין.

אמרתי שזה בכלל לא כמו שציפיתי חשבתי שאני לא אדע כלום.אחלה מתנה ליום הולדת.

זאת הפעם השנייה שאני עושה את הקורס הזה,קורס של 6 נקודות זכות,קורס כבד וקשה ללא חומר פתוח.צריך לזכור הכל בעל פה.

אני לומדת אותו לבד ללא הגעה לשיעורים,אני מסכמת הכל ומשתדלת מאוד להשקיע בו כי אני לא רוצה לחזור עליו שוב למען האמת עד כמה שהוא מעניין ככה הוא גם מייגע ומוציא לי את הנשמה.

אבל דרך הקורסים האילו אני תמיד נזכרת למה הלכתי ללמוד את המקצוע הלא כל כך מכניס הזה והקשה הזה.

קשה לי.

בעלי שואל אותי מידי פעם איך אני מצליחה ללמוד לבד,הוא בתור סטודנט לא היה מצליח ללמוד בפתוחה,קשה לו גם עכשיו.

אני יודעת זאת אשמתי שאני עושה את זה אבל זאת גם אשמתי שאני לא מסיימת עם זה.יכולתי לסיים כבר מזמן.

אימא שלי לפני שבוע שאלה אותי אם אני רוצה עוד ילד.

אמרתי לה שכן.

אחר כך אמרתי לה שלא עכשיו.

אחר כך אמרתי לה שאחרי התואר.

היא אמרה לי שכל החברות שלה,הבנות שלהן נכנסו להריון אחרי והן כבר בהריון עם ילד שני.

אמרתי לה שהן יותר מבוגרות ולחלקן יש כבר קריירה ועתיד לי קצת יותר קשה.אני סטודנטית וגם בעלי סטודנט אנחנו לא בדיוק זוג שיכול לאפשר לעצמו עוד ילד.

אני גם לא חושבת שהפרש קטן זה יתרון אלא להיפך חיסרון.אני מכירה לא מעט ילדים גדולים כבר עם הפרשים כאילו והם פשוט לא מסתדרים ביניהם.

לדעתי המינימום להפרש זה 4 והמקסימום זה 6.

אז את 4 אנחנו לא נשיג כנראה אבל 5-6 רוב הסיכויים שכן.

אולי בין ה-2 ל-3 ההפרש יהיה קצת יותר קטן אבל לא יותר מידי.

שי-לי תהיה בת 9-10 לדעתי זה נהדר אם יהיה לה אח או אחות שניים בגיל כזה.יהיה לה מישהו שיעסיק אותה מתוך בחירה שלה ולא כי אני כופה עליה את הבייביסיטר (כנראה שאני גם אשלם על בייביסיטר).

בכל אופן אימא שלי אומרת לי "אני פשוט חושבת איך לעשות את זה" אני צוחקת עליה ואומרת לה "איך את תעשי את זה?" אני לרגע מנסה להתאושש מההלם שלי כי אני נמנעת בכל כוחי לא להזכיר את מה שקרה לפני 3 וקצת שנים.

אני למען האמת לא סומכת על אימא שלי יותר מידי בהקשר של ילדים,היא טובה אל שי-לי מאוד והיא אוהבת אותה מאוד אבל אני לא יכולה לסמוך עליה.

היא עוזרת גם עכשיו,אני לא באמת יודעת מתוך איזה רגש אבל אני יודעת שהיא מאוד אוהבת את שי-לי.

בכל אופן,אימא,ילד לא עכשיו אולי עוד שנה-שנתיים.

אני בת 25.

ממורמרת ומדוכאת מעצמי כמו בכל יום הולדת.

אני לא יודעת לחגוג משהו שהוא שלי ואם לא הייתה לי שי-לי בבית כנראה שהייתי יוצאת לעבוד ועובדת עד כמה שיותר מאוחר כי אני פשוט שונאת את היום הולדת שלי ואת הטלפונים והרשתות החברתיות למיניהן.נראה לי שאני אכבה את הפלאפון לא באמת בא לי לשמוע ברכות ואיחולים כי לרוב אני פשוט לא יודעת איך להגיב עליהם "תודה,תודה" לא מספיק.

אז מזל טוב לי לא?