העולם משתנה,הכל משתנה מסביב ויותר נכון מתקדם קדימה.

מה שעכשיו אנחנו המבוגרים יודעים הילדים שלנו יגידו שזה כבר לא באופנה.

האייפון שזאת אחת ההמצאות של המאה כנראה שכבר לא יהיה כזאת המצאה ואני עוד 20 שנה כנראה אראה אותו כנוסטלגיה בעוד שכנראה הילדים שלי כבר ישתמשו בנייד קולי בגודל טבעת והוא לא ישקול יותר מידי אבל בשבילי זאת תהיה נוסטלגיה.

בעוד ההורים שלי נזכרים בבלטות של נוקייה אני בגיל שלהם אזכר באייפון הגדול והענק שהיה אז ההמצאה של המאה.

בעוד הצעירים בשנה שנתיים ממני נזכרים בדרדסים,שלתיאל קוואק,המומינים,נילס הולגרסון,מרקו והקלאסיקות הנהדרות של דיסני (שמגיע להן פוסט בפני עצמו) הילדה שלי גודלת על יובל המבולבל,מיקי,אומי זומי,מספרי המשימה ודינו דן (וכו'...) אני מנסה לקבל את ההתפתחויות האילו באהבה.

כשעוד אז לפני 20 שנה הדבר היחיד שעלה לטלוויזיה היה מצוייר היום הכל ממוחשב ולמצוא היום סדרה מצויירת זה כמו מחט בערמת שחט.

בשביל הילדה זה טבעי אבל בשבילי,הזקנה וגם מידי פעם הילדותית שבינינו זה קשה לקבל את זה.

אבל העולם מתקדם בתור אימא אני רק מנסה לחשוב שאני גדלתי על משהו אחד הילדה שלי גודלת על משהו שהוא יותר טוב (עזבו אליפים וכל הבולשיט הזה מסביב) לימוד אנגלית ומספרים,חידונים וכו' עוד לא הזיקו לאף אחד במידה הנכונה כמובן.

אז למה אני מחליטה לכתוב על זה?

לא מעט אנשים מתקשים להסתגל לחיים המתקדמים ומשפטים מסוג של "הילדים שלנו לא יגדלו על זה כמה חבל" הם פרימיטיבים ונועדו לאנשים שבחיים לא יפתחו את הראש.

למה לכם מותר להתקדם מהבלטה לאייפון אבל לילדים שלנו אסור להתקדם מדרדסים לאומי זומי? 

איך בדיוק הנוסטלגיה שלכם צריכה להיות גם העתיד שלהם? 

מכיוון שנוסטלגיה מזכירה את העבר היא ממש לא צריכה לחזור על עצמה בעתיד!!

אפשר להזכיר את הנוסטלגיה לאותם האנשים ששייכים לדור שלכם אבל ממש לא לילדים שלנו.זה לא חבל שהם יגדלו על משהו שונה כי גם להם בדיוק כמו לנו מגיע לעשות היסטוריה משלהם.

בעוד 20 שנה הבת שלי תזכר בכך שהיא גדלה על משהו אחד והילדים שלה יגדלו רוב הסיכויים על מכוניות מעופפות ועל טלוויזיות שיפתחו מהשעון שלהם.

זה יהיה נהדר רק העיקר להישאר פתוח.

לכל אחד מותר ליצור נוסטלגיה וזיכרונות משל עצמו אבל אסור לא להשפיע על הזיכרונות והנוסטלגיה של האחר.

במיוחד לא על הילדים.

מכיוון שהתכנים של התוכניות מתקדמים אני לא מנסה לכפות על הילדה שלי לראות מרקו או בילבי ממש לא.אני חושפת אותה לתכנים שמגיעים לה שהיא תוכל ליצור לעצמה זיכרונות ונוסטלגיה.

את ההתקדמות והעתיד צריך לקבל בברכה ולא לפחד ממנו.