כשבחדשות,בעולם הכי מחמיר שיש

שבו היופי זה הכל בחיים,

מגיעה אחת, שנראית בדיוק כמוני אבל לא אני.

עומדת שם ומחייכת.

היא אוטיסטית ואני לא.

היא בתחרות "מלכת היופי של אמריקה" ואני לא.

וזה מה שהופך אותה למיוחדת ולו רק ל-15 דקות שבהן היא על המסך ואני אי שם בצללים.

מי אמר שהם צריכים לחיות בצללים שלנו?

הגיע הזמן שלרגע אנחנו נרגיש מזה לחיות בצללים שלהם.

כשהם מקדימה ואנחנו הרחק מאחור, כשהם מיוחדים ואנחנו לא.

שהם המרכז ולא כי זה רע אלא כי הם יכולים.