שקרים קטנים בשביל מישהו אחד אבל יכולים להיות קטלניים בשביל מישהו אחר.

נאלצתי לשקר וסיפרתי שקרים מכל הסוגים שקיימים (ויש הרבה) אבל אחרי אתמול,בנסיעה חזרה הביתה חשבתי רק על שני שקרים.

הראשון מביניהם קרה לפני יותר מ-4 שנים כששי-לי עוד לא הייתה ואני אפילו לא זוכרת אם כבר הייתי בהריון איתה.

ידעתי שאני משקרת ולכן ניסיתי לרכך את המכה.

באותו היום אימא שלי הייתה בדרך חזרה אחרי משמרת כפולה מהעבודה,15:00 פלוס מינוס בצהריים אני מקבלת ממנה טלפון שהיא עשתה תאונה.

בכביש החדש של הבית שלנו,היא עלתה על המדרכה ונכנסה בארון חשמל.היא נרדמה על ההגה.

היא ביקשה ממני להתקשר לאבא שלי,שהיה בחו"ל והם היו בפסק זמן (איזה זוג אחרי 20 שנה לוקח פסק זמן וחושב שזה יצליח מאמין בזה? כנראה שהם) התקשרתי אליו ואמרתי לו שאימא עברה תאונה.

התגובה הראשונה שלו הייתה "מה,היא אמרה לך להתקשר אליי ולספר לי שקר כזה?" אני לא זוכרת איך בדיוק הגבתי אבל אני לא חושבת שזה היה רחוק מהלם.

אמרתי לו שאני לא משקרת ושאימא באמת עשתה תאונה ושהוא צריך לפחות להתקשר אליה ולשאול למצבה.

מפה לשם המצב התדרדר בינינו ופשוט נתקתי לו בפרצוף.

מצד אחד הבנתי אותו כי היא עשתה לו כבר באותו הזמן כמה תחבולות אבל מצד שני זו האישה שהייתה איתך במשך 20 שנה ומשכה איתך את החיים האילו האם לא מגיע לה רק את הטלפון הזה? האם לא מגיע לה את הטיפת יחס הזו?

היום כשאני מסתכלת על זה,היום כשאני מסתכלת על אימא שלי אני חושבת שאולי בזמנו הייתי צריכה לשקר יותר טוב.הייתי צריכה להגיד לו שנפתח לה הראש,שיש לה כמה צלעות שבורות או משהו שינער אותו ושהוא יקח את הטיסה הראשונה לארץ.

אבל עכשיו,בזמן כתיבת הפוסט אני לשם שינוי חושבת שלא.עשיתי נכון! לא הייתי צריכה לשקר יותר ולהתאמץ יותר.

עכשיו אולי קצת יותר טוב לה.יותר טוב לנו.

זאת אימא שלי בסופו של דבר.

אם הייתי צריכה לבחור אימא שוב כנראה שהייתי נשארת עם אותה אחת שהעיפה אותי מהבית עם ילד יונק על הידיים,זאת שניתקה קשר למשך שנתיים וחצי וזאת שעשתה הכל בשביל לתת לי את הכלים להצליח מבחינה מקצועית בחיים.

לא הייתי בוחרת אימא אחרת.

מה שכן,אני מאוכזבת מהבן אדם שגידל אותי,פתאום אני מבינה שזה לא אותו האבא שצידדתי בו לפני יותר מ-4 שנים ממש לא.

האבא ההוא רמס אותי וכלא אותי בעולם שלא הייתי מגיעה אליו אם הייתי מספיק בריאה נפשית ומוחית באותם הימים.

השקר השני,אתמול סבתא של בעלי אושפזה בבית חולים.

כל חייה היא סבלה מפירפורים בלב ואתמול היא התעוררה בבוקר עם קשיי נשימה וכאבים בחזה.

הזמנו רופא שהגיע ושלח אותנו לבית חולים.

בבית חולים גילו אנמיה חמורה לאישה בת 90,עם אי סדירות לבבית ולכן דאגו לאשפז אותה ולמלא אותה במנות דם לוויסות ההמוגלובין.

לאחר דיונים עם אימא שלי הגענו למסקנות שצריך לעשות בדיקות לשלילת מחלות סופניות כי לא הגיוני שאישה בת 90 תאבד כ-30% מנפח הדם שלה בגוף.

לא סיפרתי לחמים ואני שותקת.משקרת.

אני אומרת שהכל בסדר אבל בעצם החשדות האילו לא עוזבים אותי.לחשוב שאולי זה משהו חמור ולא סתם איבוד ברזל כתוצאה מנטילת תרופות אילו ואחרות.

היום נשברתי וסיפרתי לבעלי שאימא שלי ואני חושדות שכנראה וזאת מחלה סופנית אבל שאסור לו לספר ולהדאיג.

קודם נעשה בדיקות שלילה.

שקרים ועוד שקרים.כולם משקרים.

שקר לאחד יכול להיות נכנס מאוזן אחת ויצא מהשנייה ואילו לאחר יכול לשנות חיים שלמים.

כולנו משקרים רק שההבדל בין שקר קטן,שקר גדול הוא כל כך דק שלפעמים אנחנו לא שמים לב שעברנו את הגבול הזה.