בגדים לילדים עולים יותר מלמבוגרים.יקר!

בעוד שכבר כמה חודשים לא התחדשתי בחולצה או מכנס (ומי כמוני אוהבת להתחדש בג'ינס חדש שיושב יפה-אבל זול.יאמר לזכותי שאני מכירה את כל המקומות הזולים ובכל זאת קונה אחד או שניים גג וגם משתדלת שזה אפילו יהיה בסוף עונה) בכל אופן..

החלטתי לחדש את שי-לי בכמה בגדים לשנה הבאה,פתאום העזרה הפסיקה לבוא משום מקום ופחות,פחות קונים לשי-לי בגדים.

רק אימא שלי קונה לה בגדים אבל החמים קצת התייאשו כי לחמותי יש טעם שונה משלי ושל אימא שלי,משום מה אימא שלי קולעת לא רע לטעם שלי.

אז החלטתי לחדש את שי-לי בבגדים,מה חשבתי לעצמי שמה? שהם יעלו 20 שקל? מה לעזאזל חשבתי לעצמי?

FOX,H&O ואפילו KIWI שהיא רשת זולה מאוד של חנויות בגדי ילדים (אולי בגלל זה לא נשארו שם בגדים? כולם נראו זוועה) להוניגמן אפילו לא נכנסתי כי כבר מזמן הפסקתי לאהוב את האופנה שלהם.

בחרתי כמה בגדים,ליתר דיוק בחרתי 2 סווטצ'רטים (אחד של מיקי ומיני והאחר של איזה כיתוב נחמד עליה),לקחנו גם תחתונים של "הלו,קיטי" וקנינו לאבא סריג נחמד כי כבר הרבה זמן שהוא לא התחדש בכלום וכמה יצא? 200 ש"ח,ליתר דיוק יצא 194.90 ש"ח או שקr של אגורות כלשהו אחר.

בשורה התחתונה זה יקר.

ממתי אני צריכה לשלם על מותגים שתופרים סינים בסנטים לשעה כל כך הרבה כסף? על מה ולמה הם גם ככה לא מקבלים יותר בזה שאני קונה ביותר?

על מחיר הסריג של בעלי בכלל לא הסתכלתי כי מותר לו להתחדש,הוא גם קיבל ציון מצויין בבחינה שעשה לפני 10 ימים וחשב שנכשל בה.

הוא כבר כמה ימים בדיכאון שהוא לא מצליח בלימודים ושזה כבד עליו כל העניין.הוא רוצה לפרוש.

אבל אחרי שהוא קיבל את הציון היום הוא כל כך שמח והתרגש שאני חושבת שמגיע לו איזה קרדיט על העבודה הקשה שהוא עושה.

לא מוכן לרדת למשרת סטודנט ומשקיע כל דקה מזמנו בלימודים.כל הכבוד לו!!! (ואפשר להגיד שגם לי כי אני עובדת קשה מאוד בשיכנועים והמכות הפסיכולוגיות שאני זורקת לו) 

אני לא הצלחתי להחזיק חצי משרה עם לימודים והוא מצליח.כל הכבוד לו.

השיחה של אתמול הייתה מאוד טעונה ומתישה,היה לי מאוד קשה לעמוד בצד השני ולדבר אליו כי הבנתי אותו.רציתי להגיד לו "תפרוש,קדימה אתה רוצה לפרוש? תפרוש!" הצלחתי לא להישבר ולהמשיך להיאבק בו.

אחרי השיחה הזאת הוא למד עוד קצת ואז החליט לעשות הפסקת משחק מחשב אמרתי לו שאחרי זה הוא לא יחזור ללמוד אז הוא אמר "תכריחי אותי לקום" וויתרתי לו.

היום קיבלתי בצהריים הודעה שהוא קיבל ציון גבוה מתוך אחוז נכשלים גבוה מאוד 50% נכשלים זה מלא!!

זה בהחלט העלה אצלו את המוטיבציה והפרישה מהתואר עברה להיות ל"עד המבחנים הבאים אני לא פורש" 

 ואני "יופי.אז עוד סמסטר לפנינו" אני באמת גאה בו!!

השיחה אתמול כללה הרבה גילויים שאף פעם אמרנו אותם בקול,ידענו אותם כי אנחנו חושבים אותו הדבר אבל אתמול הם עלו על פני השטח

"אני לא יכול לחיות עם כישלון.אני לא נכשל בכלום בחיים שלי ואני לא רוצה להתחיל עכשיו"

"ומי כן אוהב להיכשל? אתה יודע כמה פעמים חזרתי על קורסים? אתה יודע כמה פעמים אמרתי לעצמי שאני חייבת את זה ושאני כלום בלי זה.

אתה יודע כמה פעמים הייתי צריכה להזכיר לעצמי שכישלון זה משהו נורמלי בתואר ובקרוסים קשים? זה קשה!"

"אז את יכולה להתמודד עם כישלון אני לא.אני לא מסוגל"

"אוקיי.אז מה אתה רוצה לעשות? אני כבר אמרתי לך לא פעם עוד לפני שאתה תיכשל.שזה לא יבוא לך בקלות ועוד יהיו לך כישלונות ואתה תיגש למועדי ב'.ככה זה!"

"איך את מצפה ממני להצליח כשבקורס שהייתי טוב בו אני נכשל אז בקורס שאני לא טוב אני אמור להצליח יותר? לא מסתדר לי החומר הזה בראש.

לא מסתדר לי!" (הוא עוד לא ידע את הציון של המבחן בקורס ש'הוא ידע בו את החומר טוב')

"אוקיי אז מה עכשיו?"

"אני רוצה לחיות.אני לא רוצה לסבול,אני לא רוצה להיות מצוברח ואני לא רוצה לרצות להתאבד.אני רוצה לעבוד בעבודה שאני אוהב וזה עכשיו,אני רוצה להתעסק ברכב שאני אוהב"

"ומה איתנו? כל החיים תחיה על חשבון ההורים שלך ואחר כך על חשבוני?"

"כן.את תעשי את העיניינים שלך ותצליחי ואני בשמחה אחיה על חשבונך"

"ואחרי 22 שנים תבין שכל החיים שלך היית אומלל ותעזוב?"

"עוד 22 שנה נראה..."

"אוקיי,אז אתה לא רוצה להיות מהנדס?"

"אני לא יודעת..אני לא רוצה את זה.אני לא רוצה את המצב הזה, זה לא שווה את זה"

"אז מה אתה כן רוצה? תמצא משהו שאתה כן רוצה.משהו שיכניס לנו יותר ממה שאתה מקבל עכשיו, משהו שייתן לנו דירה, עוד ילד ושני רכבים ולא החיים שאנחנו חיים עכשיו"

"את לא מבינה"

"אוקיי,מה הן השאיפות שלך לחיים? מה אתה רוצה מהחיים שלך? מה אתה רוצה שיהיה לנו בחיים האילו? איך אתה רואה את החיים שלנו?"

"אני לא יודע"

הרגשתי כמו אימא שנוזפת בילד שלה.פתאום הרגשתי זקנה בכמה וכמה שנים,אני עדיין מרגישה שהזדקנתי בכמה שנים מהשיחה הזאת.

פתאום הבנתי שזה מול עיניי,אני בת 25 והוא בן 26 אנחנו כבר לא ילדים והרבה החלטות שאנחנו נעשה מעכשיו והלאה הן כל כך חשובות שעד לאתמול לא הבנתי עד כמה.

חיינו בבועה,פשוט ככה.בועה.

פתאום קלטתי שאין לנו כלום בחיים האילו שאנחנו תקועים אצל ההורים שלו,סטודנטים חלקנו בשנה האחרונה ללימודים והאחרים בהתחלה.

חשבתי שאנחנו זזים לאנשהו אבל עכשיו אני לא כל כך רואה לאן.

הוא לא רוצה ללמוד זאת אומרת שהוא מעדיף להישאר איפה שהוא עומד עכשיו כשאני לא בן אדם כזה.אני חייבת לנוע בחיים האילו.

כשלא הצלחתי בביולוגיה בגלל סיבות כלכליות,אין לי את הפריווילגיה לחיות על חשבון בעלי וללמוד כל החיים עד גיל 40, נאלצתי לרדת מהחלומות שלי לזכייה בפרס נובל ולהבין שאני צריכה לעשות משהו עם החיים האילו אז ההסבה פתאום נהייתה פיתרון כלכלי טוב להכל.

פתאום הכל,אתמול קיבל משמעות אחרת בחיים האילו.זאת לא רק אני עומדת מול החיים!

מה שאני עושה עכשיו עם כל הקורסים שאני לוקחת,עם כל העומס ועם המינוס שחוגג בבנק כי זה חלק מהמחיר לסיום התואר אני פתאום מבינה שלפעמים אין ברירה,אני עושה את זה בשביל המשפחה שלי.

אני לא חושבת שבעלי מבין את המשמעות של זה אני מקריבה משהו גדול מאוד (היו לי מספר חלומות עיקריים בחיים וזה אחד מהם אבל הוא כבר לא) 

בשביל חיים טובים יותר.

כל מה שאני עושה עכשיו,זה בשביל שיהיה לנו יותר טוב.

השיחה של אתמול הייתה רגע של התעוררות מחלום ארוך מאוד,פתאום הבנתי וגם עכשיו תוך כתיבה אני מבינה.

אמרתי שאני אעשה הכל בשביל לפרנס את הילדים שלי וזה מה שאני עושה בעצם,הכל.

חמותי נכנסת באמצע השיחה שלנו,אנחנו שותקים.לא כי אנחנו רבים אלא כי אני לא רוצה שתתערב.

השיחה שלנו טעונה אבל היא רק שלנו.

היא נשמעת כריב כי אני באמת נוזפת בו והוא צועק מתוך ייאוש אבל כשאין לי תמיכה וגב חוץ ממני אני נאלצת לספוג הרבה.

ההורים שלו רק מפריעים לו וחושבים שהוא בר כל יכול אבל הוא לא.הוא נשבר ואני סופגת הרבה מהשבירות האילו.

הם מציקים לו ומפריעים לו,זה מפריע גם לי בלעזור לו.

אני מוצאת את עצמי תוקפנית מאוד כלפיהם במקומו,כי בעצם אם הם מפריעים העבודה שלי היא לחינם.

אני כועסת,משכנעת ונוזפת לחינם.

הם לחצו עליי לרשום אותו ללימודים כבר אבל הם לא מבינים שבשביל זה הם צריכים לצאת מהתמונה כי ברגע שהוא הפסיק להקשיב להם הם מחוץ לתמונה.

די נמאס לי מזה שהוא לא מספר להם כלום והרבה דברים עוברים דרכי.פתאום הפכתי לגשר המקשר ביניהם.

הוא לא סובל את הנוכחות שלהם עד כדי כך שהוא נעדר מהבית לא מעט,לא מוכן לצאת לאכול איתם,לא יוצא למטבח יותר מידי כי הם לא מפסיקים להציק לו.בצדק.

אתמול בשיחה הזכרתי לו את זה כחלק מהשאיפות שלו.

בית ופרטיות חייבים להיות חלק מהשאיפות שלו,כל החיים לחיות על חשבון ההורים? זאת השאיפה? אילו הם חיים?

זה לא מה שאני רוצה! ממש לא!

אני גם לא מוכנה לצאת מהבית הזה כל עוד אין לי בסיס כלכלי איתן,ממש לא.

אני לא הולכת להשאיר רק את הראש מחוץ למים אלא הרבה יותר,אני מתכוונת ללכת על המים.

אני אומרת לו תסתכל על ההורים שלך ותסתכל על אימא שלי,אחרי פחות מ-10 שנים היא סיימה לשלם את המשכנתא על הבית שהיא בדיוק כשל ההורים שלו,אבל להם יש עוד 15 שנים.למה?

כי אין להם שאיפות בחיים,הם חיים את החיים,הם שורדים כל יום ולא נהנים מהחיים כמו שצריך.

אימא שלי נוסעת לחו"ל כל חודשיים כמעט והם? כבר 5 שנים שהם לא היו בחו"ל.אילו לא חיים שאני רוצה לעצמי.

אימא שלי בת 45 והם בני 56-7 והיא כבר חיה בשביל עצמה והם עוד לא.הם רק ברבע מהדרך!

אני לא רוצה חיים כאילו ואני גם אומרת לו שגם הוא לא צריך לרצות חיים כאילו.

זה לא מה יש.

"אתה רוצה לנסוע לחו"ל?"

"כן!!"

"אז איך אתה מתכוון לנסוע לחו"ל?"
"הנקודות שלך מספיקות לנו"

"ומה עם הון אישי של 50 אלף דולר?! מאיפה נשיג אותו?"

"איכשהו...לא צריך כל כך הרבה בשביל לחיות שם"

"הוא בן אדם מאוד הגיוני אבל לפעמים הוא כל כך תמים" 

קשה לנו.אנחנו נלחמים מידי יום אבל אנחנו אפילו לא רואים את זה.

מצד אחד זה טוב אבל מצד שני גם אנחנו צריכים קריאת השכמה לחיים,אילו החיים.האמיתיים