לפני כמה שנים,כשהייתי בת 19 זה לא היה שכיח במיוחד להיות נשואה ולחשוב על ילדים.

זה לא היה בכלל משהו שאפשר היה להזדהות איתו,זה משהו שתאם את הרוסים של לפני 25 שנים (כשאימא שלי הייתה בת 21 אז היה בסדר להתחתן וללדת ילדים,הקריירה והבית ממש לא היו משהו בר השגה בשביל אישה) אבל להיות צעירה בת 19.5 ונשואה ואחרי שנה וחצי להביא ילד לעולם זה לא משהו שנקלט לכל אחד.

באותו הזמן כשחשבתי על ילד וגם כשכתבתי על זה שאני בהריון הרגשתי שאני מהראשונות שיוצאות למרד האישי שלהן,להיות אימא צעירה זאת מחמאה ולא זוועה כמו שתיארו הרבה בפני באותם ימים קשים.

כשסיפרתי לידיד שלי שאני מתחתנת עם החבר המשותף שלנו הוא היה בהלם וניסה להניע אותי מזה,כשבאתי וסיפרתי לו שאני רוצה ילד הוא הפסיק לדבר איתי בהיגיון והתרחק ממני כאילו ואני מדבקת.חבל.

עוד אז,לפני 5 שנים כשההריון היה רק מחשבה ולא מעשה זה היה מאוד מאוד נדיר לתכנן ילד במחשבה תחילה ולא להיכנס ולהשאיר.

הילדה הזאת הייתה מתוכננת כבר לפני כמה וכמה שנים.

אבל הפכה להיות מתוכננת ממשית כשהתחתנתי ומצאתי בן זוג נפלא לחיים המשותפים שהחליט שאני חשובה לו יותר מכל,אחד שהיה מוכן לעשות לי ילד כדי שלשם שינוי יהיה לי טוב בחיים האילו,אחד שלא הכיר אותי מכיתה א',אחד שהכיר אותי בשלהי גיל 17 שלי וידע עליי יותר מכל אחד אחר.

ה-אחד.

בכל אופן,אני מרגישה שבישרא אני מהראשונות שבאו וחשפו את עצמן לתופעה הזאת של "אימא צעירה" ולא משנה כרגע אם הילדה שלי הייתה תיכנון או טעות.

אני פליטה ואני גאה בזה משום מה.

עכשיו אני גולשת ברחבי הבלוגריה ואני רואה לא מעט אימהות צעירות שמביאות ילדים לעולם להגיד שאני שמחה?

אני גאה,אני מרגישה שכל אותן האימהות שאני מכירה חלק וחלק אחר לא הן הילדים הקטנים שלי.שאני גידלתי.

אני אחת מהראשונות שתתן תמיכה לזוגות צעירים שמביאים ילדים לעולם אבל גם אחת מהראשונות שתגיד שאם את לא מוכנה יש לך את האפשרות לעשות הפלה.לא אימוץ,הפלה!

למה? כי ברגע שהילדון/ת יגדלו בתוכך ואת לא סגורה על עצמך אם כן או לא בסוף זה יהיה כן אחד גדול וגם בסוף זה יהיה האבן הגדולה שתעצור לך את החיים.

לפני 25 שנים ויותר זה היה נורמלי לעשות ילדים בגילאים צעירים כי ככה היה צריך והיו הרבה לחצים מהמשפחה ולא הייתה אפשרות של הפלה בכלל כי ככה צריך גם אם את לא מוכנה.

היום קיימות אפשרויות חלופיות ותודה לאל עליהן.

אתמול קראתי את הפוסטים שכתבתי חודשיים לאחר הלידה,הפוסטים שלאורכם בכיתי הרבה מאוד ולא הבנתי מה אני עושה לא נכון.

פתאום הכל נראה נוראי ואפל כמו שמעולם לא חשבתי שהאימהות תהיה כזאת,תיארתי אותה אחרת לגמרי ולכן,

אני שהייתי מוכנה לאימהות בכל חלק מגופי סבלתי כל כך בהתחלה אני לא רוצה לתאר איך סובלות אותן הבנות שלא מוכנות להיות אימהות עדיין אבל ההריון שינה את דעתן כי זה "רצח".

אם זה מה שעושה לכן טוב על הלב תקראו לזה ככה אני אישית לא הייתי קוראת לזה ככה אבל שיהיה.

זה כמו שאישה שרוצה ילדים ותגלה שהילד שלה חולה במחלה גנטית קשה שתקשה על חייו ותגרום לו לסבל רב,היא תסרב להפיל כי זה "רצח" אבל בעצם זאת הצלה שלה ושל העובר.

אנחנו מביאים ילדים לעולם כי אנחנו אגואיסטים אז תרשו לי להיות אגואיסטית שוב במחשבה שלי ולהגיד שלהביא ילד שיסבול בעולם האכזר הזה זה הרצח האמיתי,רצח אופי,רצח אישיות,רצח גוף ועוד הרבה רציחות אני יכולה להמציא פה.

בכל אופן מה שאני מנסה להגיד זה שברוכות הבאות אימהות צעירות שמוכנות ולא מוכנות לחיים האילו.

רק לפני 5 שנים הייתי אחת מבין יחידים ועכשיו אני יכולה להגיד שאני אחת מבין רבות.

תודה לכן,על התמיכה שהיא לא מכוונת ועל ההזדהות שבאה דרך מעשים ולא מילים

אני שהייתי בודדה לא ממזמן

אימא במשרה מלאה