כל עוד זה בגדר ה-יכולה שזה לא הרבה.

אין לי את המשאבים לעשות כל מה שאני מסוגלת וחושבת שאני מסוגלת לעשות.

להצליח.במה?

בלימודים? להיות אימא טובה? לעשות הכל כמו שצריך? לסיים עם השטויות? להיות אישה טובה? להיות חברה טובה?

מה? מה אני יכולה לעשות עם המעט זמן שיש לי בחיים.

ככל שהתואר מתקדם הלילות כבר לא מספיקים כי העומס בקורסים נהיה כבד יותר,צריך לזכור יותר ואני ממש לא כמו שהייתי לפני 5 שנים כשרק התחלתי.

כבר קשה לי לשרוד את הלילות הלבנים ולשבת ללמוד,אני מאבדת את הריכוז תוך שנייה.

אני מזדקנת.

מי אמר ש"לי זה לא יקרה"? נראה לי כולם..

אז אמרתי שלי זה לא יקרה אבל זה קורה,הסיבולת שלי יורדת משנה לשנה (אני לא מגזימה כן? לא מיום ליום)

ככל שתוחלת החיים שלי עולה כך גם הכוחות שלי אוזלים,זה שאחיה יותר לא אומר שיהיו לי יותר כוחות בחיים האילו.

כרגע יש יותר מידי דברים לעשות,יותר מידי אחריות,יותר מידי תוכניות והחיים לא עוצרים לרגע.

שיחה עם אימא #2:

אנחה של ייאוש יוצאת מפי שוב ושוב לפני יומיים שהייתי אצל אימא.

"מה נאנחת ככה?" היא שואלת

"לא יודעת..לא יודעת!"

צוחקת עליי "מה קרה? על מה את חושבת?"

"הלוואי שהחיים היו עוצרים לרגע,רק לרגע יתנו לי לנשום ולתכנן הכל כמו שצריך"

"לא!" היא חורצת בפני

"מה לא? שיעצרו..." אני דופקת לה את המבט המפורסם שרק ממנה יכולתי לרשת אותו (אם מבטים יכלו להרוג..אמרו לי את זה לא פעם)

"למה? למה את צריכה שיעצרו..תחיי"

"אילו לא רק אנחנו.זאת גם היא,יש לי הרבה אחריות על הכתפיים"

"נכון,תחיי ותתמודדי"

תודה רבה אימא ממש מעודד,לרוב היא מעודדת אבל הפעם כנראה הייתה עייפה ומיואשת ממשהו.

(לפני 5 שנים הייתה לי אימא קרה מאוד אחרי שכמעט איבדה אותי לתמיד היא התחממה מאוד ומתנהגת כלפי אחרת.קיבלתי אימא שונה לגמרי,איך אפשר לכעוס ולא לסלוח לבן אדם שונה ממה שאתה זוכר? זה מאוד קשה)

היא מאוד עוזרת לנו נפשית,היא דוחפת אותנו מבחינת קריירה לפחות,פחות מהבחינה המשפחתית כי היא שוכחת שאני לא עובדת ואני סטודנטית עם ילדה על הידיים (למרות שגם אני הייתי אצלה בגילי והיא בכל זאת הצליחה אבל זה כי היה לה את אבא שלי שהיה איתנו וגידל אותנו אז זאת לא דוגמה להשוות את החיים שלה לשלי כשאני ההורה המרכזי בחיי הילדה שלי ולא אבא שלי שהיה ההורה המרכזי בחיי) ובכלל מאוד קשה לנו עם הכל.

למרות שכשההורים שלי היו צעירים לא היו להם 2 רכבים ואת הרכב הראשון שלהם הם קיבלו במתנה מחברים קרובים מאוד שהצליחו קצת יותר,אפשר להגיד שתחתינו יש 2 רכבים ששניהם ביחד שווים מספיק כדי לשלם 15% ממשכנתא על הבית אבל בכל זאת אנחנו לא חושבים על קניית בית בארץ,יותר לחסוך על הון אישי ולעבור לחו"ל.

עם הזקנה שלי מגיע גם הפחד שלמרות ולי טוב לילדה שלי לא יהיה טוב פה והגיע הזמן לפתוח בשבילה דלתות וחלונות.

אם אני רוצה יותר מ-2 ילדים זה בטוח לא יהיה בארץ.

"אימא מתי השיער שלך התחיל להאפיר?" אני שואלת משום מקום

"ב-35 בערך"

"מה?!?!?! זה ממש מוקדם"

"נו,מה לעשות"

שיחות בין אם לבת,שיחות שפעם לא הייתי מדברת עם אימא שלי.

רציתי לדעת את סיכויי ההריון שלי לטווח הממש ארוך...

"אימא,יש לך עוד וסת? (בת 46 השנה הגיל המשוער הוא 50 אבל רציתי לוודא שהטבע לא מעניש את השושלת שלי)"

היא בוהה בי כאילו נפלתי מהירח...

"בטח!!"

"מצויין! הייתי צריכה לדעת עוד כמה זמן יש לי"

"אני יכולה להביא לכם עוד איזה אח או שניים.כולם מציעים לי להביא בן זקונים אבל לי מספיק אתכם"

(יש לי תחושה שאני עוד אחליט בגיל 40 להביא בן זקונים כמו מפגרת מקווה שאני לא אהיה מפגרת,אימא שלי תהיה בת 60 אוייי...לא! אבל יהיה בייבי סיטר צמוד אז מה אכפת לי? שתגדל בן זקונים שלי  חחחחח...סתם לא.)

ואז בא סיפור כואב,יש לי חברה בת 40 בערך שמנסה להביא ילד כבר 9 שנים.לא הולך להם.

מזכיר לי את הסיפור של דודה שלי,הם לא הצליחו 8 שנים להיכנס להריון ואז נכנסו.3 בנות יפהפיות ומדהימות שאני לא בקשר טוב איתן

אז אני כל פעם מחדש מגלה שאני מזדקנת.סימן שצריך לסיים עם התואר מהר מאוד!!!