למה אנשים אוהבים לראות אחרים סובלים?

אולי אפשר להגיד שהמילה הנכונה היא נהנים מסבלם של אחרים.אולי..

אני לא מבינה מאיפה באה הרשעות הזאת להינות ממשהו שאתה לא יודע איך הוא מרגיש,שאתה לא יודע מה הסיבה,שאתה לא יודע מה גורם לזה ואתה בכלל לא יודע כלום רק שרע לאותו בן אדם.

מה כל כך מהנה בלראות דמעות,ניגוב עיניים תמידי,משיכות אף וערימות טישו הולכות לפח ולא בגלל צינון..

ממתי נהיה כל כך קשה למצוא מישהו לדבר איתו בלי לחשוב האם הוא מקשיב כי הוא רוצה או שהוא מקשיב כי אין לו ברירה?

כבר מזמן לא הייתה לי שיחה טובה מלב אל לב עם מישהו שמבין אותי.

טוב,ידוע שאני בשלב אחר בחיי מאשר החברים שלנו אבל בכל זאת..הייתי רוצה שלמרות והם לא בשלב שלנו שיקשיבו לנו.

אני לא יודעת מה הם חושבים.

אחי אמר לי שאנחנו זוג מוזר.

"מה זאת אומרת?"

"אני לא יודע איך עשיתם את זה ~לדעתי זאת הייתה מחמאה~ נדיר לראות זוגות כמוכם.מאוד נדיר"

"כן..." אולי אפילו כן עצוב.

אין עם מי להזדהות,אין למי להגיד זה קשה והוא באמת יבין שזה קשה ולא יחשוב שאני מתנשאת או משהו.

להיות אימא,להיות סטודנטית ובסופו של דבר גם להיות אישה.הציפיות,האחריות הכל כל כך כבד.

איפה היו ההורים שלי להגיד לי "לא" איפה הייתה אימא שלי שהייתה לה עזרה ולי אין את העזרה הגדולה שהיא קיבלה?

מה עלה לה בראש לעודד אותי למה שכל כך חשקתי בו ורציתי,נכנעתי לזה מהר מידי.

לא מתחרטת על זה לרגע אבל גם מאוד קשה.

אימא שלי עדיין מאמינה בלידה בגיל צעיר,חתונה בגיל צעיר והקריירה והכל ביחד.

אחר כך היא מתפלא למה אין לנו חיסכונות ובית משלנו כבר.למה? כי אולי יש לנו מחוייבויות קודמות לבית?

כשיש קורת גג מעל הראש לא באמת משנה אם היא שלנו או לא פשוט צריך לנצל אותה עד הסוף במיוחד שהיא לא שלנו.

כלומר,אם החלטנו להביא ילד לפני קריירה אז אנחנו צריכים לעמוד מאחורי ההחלטה הזאת ולוותר על הפרטיות שלנו כי זה במחיר בעצם.הפרטיות שלנו.

משפחות צעירות עם בית בתוך ידם אני מורידה בפניהם את הכובע וגם מאחלת להם הצלחה בכל.

אני עייפה מידי וממורמרת.המבחן הזה יושב לי חזק על הלב ועד שאני לא אעבור אותו המצב רוח הדיכאוני ימשיך.

איך אני אשרוד עד הציון אין לי מושג!

יהיה טוב? צריך להיות מתישהו,תמיד יש מועד ב'.לא,לא לחשוב על זה!!