החלטתי לעשות משהו עם עצמי ועם הדיכאון של אחרי 4 שנים לאחר לידה שנפל עליי בפעם השנייה כנראה.

לא,זה לא כי הילדה שלי עוד פחות משבועיים בת 4 ממש לא! אני אימא מאושרת שהילדה שלה בריאה ומאושרת.

היא מתרגשת וזה נהדר,היא לא מפסיקה להציק לי עם זה ש"יש לי היום יומולדת אימא?" קשה לאכזב קטנצ'יקית בת 4 כמעט שזה אוטוטו אבל לא היום.

הצעות למתנות כבר עפות באוויר המתנה הראשונה שהסבים כבר הכריזו עליה בעלות אילו הן אופניים (גנבים!) בכל פעם שאנחנו עוברים ליד חנות צעצועים עמוסת אופניים בחוץ שי-לי קופצת לכיוון אופניי "הלו,קיטי" ורודות ומדהימות פשוט ורוצה אותן,אני כבר לא מצליחה להתאפק ורוצה לקנות לה אותן.

את האמת אנחנו מעדיפים כסף אבל גם דברים שגם ככה יש צורך בהם (כמו אופניים) והם הוצאה לא קטנה בכלל אפשר לתת אישור שיקנו.

אני יודעת שכנראה נקבל גם כסף אבל אם הם רוצים בבקשה.

מזל שהתאפקתי בקיץ שעבר ולא קניתי,אחרי 4 שנים כמעט שאנחנו גרים עם חמי אני מכירה אותו ממש טוב ויודעת שהוא רוצה להיות הבן אדם המנצח בכל יומולדת.

שנה שעברה זה היה קורקינט שלא צלח את המטרה שלו אבל השנה אני חושבת שסבא של שי-לי מאוד ישמח ללמד אותה לרכב על אופניים בקיץ הקרוב.

יש גם תכנונים לקנות טרמפולינה ולבנות נדנדה בקיץ הקרוב כך שהגינה שלנו כנראה וסוף סוף תהיה סופית גן שעשועים פרטי לקטנה שכבר לא ממש קטנה (בכל זאת לא ארשה לעצמי לוותר על היציאות לגני השעשועים הגדולים יותר,זה גם החופש שלי כשאנחנו יוצאות.בבית תמיד יש משהו לעשות בגן שעשועים לא ממש).

נראה לי שהמתנה שלנו ליום הולדת שלה תהיה המסיבה שאנחנו עורכים לה כי בעיקרון כל הרעיונות למתנות נגמרו ולהביא איזה פאזל בתור מתנה ליום הולדת זה לא הגיוני אם אני קונה לה פאזלים גם בלי קשר.

בכל אופן,סטיתי מהנושא לגמרי...

היה לי מבחן ביום חמישי ב-14.2 (יום האהבה לא אומר לי כלום למען האמת.סתם עוד יום) היה אמור ללכת טוב אבל הרגשות מעורבים.

מצד אחד עניתי על הכל אבל מצד שני ניצלתי את כל ה-3 שעות ואפילו נלחצתי כי פחדתי שלא מספיק לי הזמן אבל הספיק לי ובכל זאת איך זה יכול להיות?

זה או שיודעים או שלא נכון? איך יכול להיות שישבתי 3 שעות וכתבתי,מחקתי,חשבתי ושוב עשיתי את הפעולות האילו.

המבחן התחיל בזה שגיליתי שחסר לי מחק,שכחתי אותו בבית (כן,אני סטודנטית שכותבת בעיפרון דופקת את המערכת עד הסוף) וכמו מרפי חמוד ונהדר היה לי הרבה למחוק כך שהמחברת בחינה נראית על הפנים.עם הרבה מחיקות עיפרון וחלק מחיקות של מחק מהעט עיפרון.באסה ומסכן הבודק.

אחר כך הבנתי שאני לא יודעת 2 סעיפים משאלה שהייתה קלה יחסית אבל בכל זאת בחרתי בה.

התחלתי את השאלה ונתקעתי עליה שעה בערך,לא הצלחתי להיזכר בתהליכים מולקולריים (שאמרו לנו שלא צריך לזכור כך שמהבחינה הזאת המבחן לא היה הוגן),אחר כך נתקעתי על סעיף שלא ידעתי אז שלחתי שאלה החוצה (לסטודנטים שביניכם יש אפשרות כזאת לשלוח שאלה החוצה ועונים עליה מנחים מהקורס טלפונית וחוזרים אליי עם דף שעליו כתובה התשובה) ועד שהגיעה התשובה עברתי לשאלה השנייה שגם עליה נתקעתי לא מעט זמן כי הניסוח של הסעיפים היה דפוק וניסיתי שעות להבין מה רוצים ממני.

התשובה חזרה ואז הבנתי שגם כאן ניסו לדפוק אותנו וכל מי שבחר בשאלה הזאת כנראה שגם הוא לא ידע את המושגים שנתבקשנו לדעת בשאלה כי אם היינו יודעת הייתי זוכרת את זה (!!) וגם ההוכחה השנייה היא שהם ענו לי על המושגים האילו דבר שמאוד תמוה לי כי אם המושג מופיע בחומר הלימוד הם לא היו מפרשים לי אותו והיו עונים לי בחוצפה שאני צריכה לדעת את זה.

אחר כך שלחתי שאלה נוספת באותו הנושא של הסעיף.

היה קשה לפתור את השאלה הזאת.

שאר הבחינה הייתה בסדר,לא יודעת מקווה רק לעבור,לא צריכה יותר.

בעלי עודד אותו שבשלב הזה של התואר ה-60 הזה מתגמד לעומת שאר הממוצע,אז אני מחכה רק לעבור.

בגלל הבחינה אני לא מצליחה ללמוד לשאר הקורסים,הולך להיות סמסטר עמוס מאוד עם 2 עבודות סמינריוניות שאני עושה ו-3 קורסים כבדים לא פחות.

באמצע הסמסטר מחכים לי שני מבחנים (בתקווה שהמבחן שעשיתי לאחרונה לא יהיה גם במועד ב') שדחיתי בגלל המבחן המפחיד הזה ואני נגשת אליהם בפעם הראשונה ויש לי רק הזדמנות אחת באחד מהמבחנים,אם אכשל אין לי אפשרות לגשת למועד נוסף.

אבל אני בכל זאת לא מצליחה לקחת את עצמי בידיים ולהתחיל לסכם 9 יחידות והן כל כך משעממות!!!

אני מאשימה את בעלי בכל דבר שקשור בכסף שאין לנו,אני מאשימה אותו בזה שהוא עייף כל הזמן,אני מאשימה אותו שהוא דפק לי את הלימודים שנה שעברה,אני מאשימה אותו רק כי הוא מעצבן אותי ואני על קוצים בזמן האחרון.

אם הוא היה סותם את הפה כנראה שגם אני הייתי סותמת את הפה ומדברת על כל דבר רק לא על המצב שלנו.

אני מאשימה אותו שאין לנו בית.

אבל בעצם בכל הדברים האילו אני אשמה-בעקיפין ולא במישרין.

אני אומרת לו שאין לנו כסף כי הוא מבזבז על הרכב ושהוא כל הזמן משפץ ומשפץ ושאם אני אראה עוד חיוב אחד על הרכב חבל לו על הזמן ושאני חוזרת למסעדות!

זה לא באמת יעזור כן? אני רק אזיק לעצמי אבל אני בכל זאת מרגישה חזקה כשאני מאיימת עליו,הוא ממושמע גם בלי זה.

אבל כשאני בג'ננע עדיף שלא ייכנס איתי למריבות מיותרות כי אין לי עצבים וכוח לחשוב עליו בכל דקה פנויה בחיים שלי כשאני צריכה לחשוב על מיליון ואחת דברים שלא קשורים אליו בכלל.

המזל שלי זה שהוא רק סופג,הוא לא מגיב וכשהוא מנסה רק להגיב אני נובחת חזק יותר ומטיחה עוד יותר האשמות כך שהוא בורח לאיזו פינה שקטה ולא פותח שוב את הפה.

הוא חושב שהמשפט "את הכנסת אותנו לזה בגלל שרצית ילד" יעזור לו בכל פעם שיעלה אותו ואז אני מתחילה בשצף של האשמות שלא כדאי לו בכלל להעלות את הנושא הזה שוב.

הוא לא באמת אשם אבל טוב שיש מישהו שסופג את זה ואני יכולה לזרוק ולצעוק את זה באוויר ולא לקבל תגובת נגד מרעידת אדמה כמו "בואי נתגרש" או משהו,הבדיחות גירושין דווקא באות ברגעים היותר טובים שלנו,כששנינו רגועים וטוב לנו (במעט הזמן שטוב לנו ואנחנו לא מפרפרים סביב הלימודים,עבודה,בית ומשפחה).

בכל אופן,בתור צ'ופרים על כל הצעקות שלי כלפיו וההאשמות החלטתי לעשות משהו טוב לשם שינוי,כבר כמה שנים (כן,שנים!) הוא מבקש ממני לקרצף את החלונות של החדר שלנו (הדלת שלנו היא חלון ענק עם תריס וכמובן שסורגים מאחוריו) שלפני איזה 4 שנים אבא שלו החליט להדביק עליהם מסקנטייפ כי הם היו כל כך שקופים שהוא פחד שהכלבים יתנגשו בהם בדרך החוצה לגינה (פעם הם היו עושים קקי בצד של הגינה שלנו ולא של החמים עד שבעלי נתן אולטימטום-כאילו שבאותם ימים הייתה לו היכולת לתת אולטימטומים למישהו כשהיינו על סף זריקה מהבית של ההורים שלי-שהכלבים מרגע תחילת השיפוצים עוברים לעשות את הצרכים שלהם בגינה השנייה,של ההורים.הצליח לו) ומאז המסקנטייפ היה שם עד שנותרו ממנו כתמים וקצת דבק,למען האמת לרגע הזה חיכיתי שבו לא אצטרך לשפשף שעות עם טונר את הדבק,ירד תוך כמה דקות לעומת כמה שעות אם הייתי עושה זאת לפני שנתיים.

אז לקחתי יוזמה והתחלתי לקרצף את החלונות ביחד עם הילדה שהצטרפה לקירצופים (יש לי עוזרת נפלאה בבית זה לא יאמן! היא כבר יודעת לקלף תפו"א,יודעת לקלף מלפפונים,יודעת לקלף גזר בעצם כל דבר שיש לקלף אני נותנת לידיים המיומנות של הקטנה בת ה-4 כמעט היא עושה עבודה נהדרת ויכולה להתעסק בזה במשך שעות והכי חשוב,זה מעסיק אותה ולי יש שקט לזמן הזה!!!) היא השפריצה וגם ניקתה כתמים והיה פשוט נחמד עד שנמאס לה והיא הלכה והשאירה אותי לבד לקירצופים.

בעלי חזר באמצע הקירצופים והתפלא על היוזמה.

החלטתי עם עצמי שאם אני לא יכולה להועיל בלימודים אז אני אועיל בבית ואעשה מעט מעט בכל פעם,דברים שנדחו מפאת חוסר זמן,חשק ורצון.

היה נחמד לראות את התוצאה,חלונות שאני רואה את ההשתקפות שלי דרכם סוף סוף ולא איזו השתקפות מעוותת שלי.

אני מוצאת את עצמי צועקת עליו הרבה בזמן האחרון,מטיחה האשמות וזורקת הרבה לאוויר.

כמו שכתבתי לפני כמה זמן איימתי שאעזוב את הבית אם המצב ימשיך ככה ואז התחילו להיזרק לאוויר הצעות.

אני לא תומכת ברוב ההצעות אבל גם יודעת שאין לנו כל כך ברירה,אני עצבנית כי אני מרגישה שמבחינת החינוך המצב יצא משליטתי וזה הורג אותי.

אני לא יכולה לא להיות בשליטה כלפי משהו שהוא שלי (!!) איך? מתמודדים עם זה?

אז אני חייבת לצעוק ואחרי הצעקות אוכלת את עצמי שאני מאשימה את הבן אדם הלא נכון אבל מי עוד אם לא הוא? על מי אצעק ואטיח האשמות?

אני חייבת!! זה מוציא אותי ומשחרר אותי מהכל.

אני מפחדת מעצמי לפעמים,שאני מייללת וצועקת כמו משוגעת,עד שהגרון כואב לי.נראה לי אני צועקת לעזרה.

אבל עוד כמה עזרה הוא יכול לתת? כמה עוד תומך הוא יכול להיות? מה עוד הוא יכול לעשות כדי לשפר את המצב? 

הוא עושה הכל כדי שלא יהיה לי רע ואני עושה הכל כדי שלא יהיה לו רע.

אני סופגת והוא סופג,בעצם שנינו סופגים כשאני כל פעם מציגה את המצב כאילו ואני סובלת וממש לא.

אז אבהיר כאן משהו,הוא מהפרנס היחיד במשפחה כרגע ועובד במשרה מלאה+,הוא התחיל ללמוד לתואר ראשון במכללה להנדסה בסמסטר א' הנוכחי,הוא בעל ומאהב נהדר וקצת פחות מתפקד כאבא אבל גם כאן הוא לא רע.אני לא מצפה ממנו ליותר מידי בתור אבא וזה בסדר למרות שלפעמים אני צועקת עליו שהוא לא שותף אבל הוא עושה מספיק.

אני חושבת שהוא מתאמץ לא מעט כדי לרצות אותי ועושה ככל יכולתו למרות שקשה לו ולפעמים עד כדי כך שלא טוב לו עם המצב.

אני כרגע לא עובדת ונמצאת בבית עם הילדה כי אין לנו כסף לשלם לגן פרטי ולגן עירוני לא הצלחנו להתקבל השנה כי בעיר שלנו אין גן חילוני המתאים לגילאים של שי-לי בספטמבר שהיה,הוא תומך בזה שאני לא עובדת ומעודד אותי לסיים ולכן משתדל לא ללחוץ עליי בעיניין העבודה עד ששנינו מתפוצצים ודברים יוצאים החוצה.

משום מה הוויכוחים בינינו קורים ועוברים כל כך מהר שאנחנו לא מרגישים את זה,אנחנו יכולים שעה להתווכח ואז שעה אחרי להתחבק כאילו ולא קרה כלום.

אני אוהבת את הריבים שלנו,עם הזמן למדתי לאהוב אותם,אחרי כמעט 10 שנים ביחד אני לא רואה בהם משהו רע ולא רואה בהם חיסרון אלא להיפך פורקן על החיים שיש לנו.מותר לנו לצעוק,לריב ולזרוק האשמות.

לפעמים אני לא בוררת במילים ולפעמים אני מרגישה שיש בי פחד כלשהו להטיח דברים אילו ואחרים כי יכול להיות והם יעברו את הגבול והוא יתעצבן יותר מידי ואז זה לא יעזור לאף אחד.

אני אוהבת את ההתנהגות שלו כלפי כשאני צועקת וצורחת את הנשמה שלי,כשאני זורקת האשמות והוא לפעמים יכול לענות בצורה מתחכמת ולפעמים יכול לשתוק ולהקשיב.הוא מכיר אותי למרות שנראה והוא לא.

זה מוזר,יום יום אני חיה בחוסר ידיעה שהוא לא מכיר אותי בכלל ולא יודע מי אני בכלל ופתאום לפעמים קופצת לי הארה כלשהי שהוא כן מכיר ויודע.

אני לא יודעת,איך אפשר להכיר בן אדם כל כך טוב?

איך אפשר לדעת כל צעד וצעד שלו?

איך אפשר לחיות עם בן אדם שמכירים כל כך טוב? זה לא משעמם בשלב מסויים?

טוב,איך אני חיה עם בן אדם שאני מכירה כל כך טוב? לא יודעת...ככה!

אז אמרנו צ'ופרים?

-קירצפתי את החלונות היום

-כיבסתי 3 כביסות בחורף כשלכל בגד לוקח 4 ימים להתייבש

-סידרתי את הבגדים בארון

-קיפלתי כביסות שלקח להם 4 ימים להתייבש

-היינו עם שי-לי ואחי בגן שעשועים ונהננו מפיצה

-צעקתי על בעלי ונרגעתי

-ומחר אנחנו בסופ"ש צימרים,יום שישי אנחנו כנראה בגן גורו או במוזיאון המרציפן (יום שישי זה יום קצר באסה!) וביום שבת אנחנו בחרמון בתקווה שיהיה שלג ואם לא אז אנחנו כנראה במרכז קנדה.

אז גם אם המצב רע אפשר להינות מהחיים!