9#

זה כשהיא קוראת לך מהחדר השני אחרי 20 פעם לפחות שהיא קראה לך.

את שואלת אותה "מה שי-לי? מה?"

אימא תקחי ממני את החננה (ברוסית זה נשמע הרבה יותר חמוד ופחות בוטה מאשר בעברית )

ואת לוקחת בלב מלא אשמה על כך שבאת בייאוש ותסכול.

זורקת אותה לצד (נראה לכם שאלך עד לפח בשביל זה? בכל זאת עושים ספונג'ה פעם בשבוע) וחושבת לעצמך שהיא עצמה יכולה לעשות את פעולת 'הוצא-זרוק' (טוב שלא 'הוצא-לפה') אבל לרגע את מודה בינך לבין עצמך שלפחות את זה היא נותנת לך לעשות כי חיבוק ונשיקה להוציא ממנה זאת עבודה הרבה יותר קשה מאשר ללכת 20 פעם מהחדר ההוא לזה כי היא קוראת לך

10#

לא משנה כמה חשבת לעצמך לפני 3 שנים שאת תיהי אימא שונה.

שאת תגדלי את הילדה שלך לאהבה,חיבוקים,נשיקות ומילות אהבה זה בכל זאת הולך לפח.

כי תוכניות לחוד ומציאות לחוד.למה?

כי בסופו של דבר כל הילדים הם אותו הדבר!!

הלוואי שלא היה קשה כל כך לקבל חיבוק מהילד שלך,זאת משימה בלתי אפשרית פשוט.

11#

אחרי שהיא לא הפסיקה להציק לך בדברים שבאותו הרגע נראים לך שוליים,כי היית עסוקה בדברים שלך או בשיחה.

היא קוראת לך בפעם ה-31 ואת עונה לה בעצבים כבר "מה שי-לי?? מה??? אני מדברת!!" אז היא כאילו ויודעת מה להגיד ומתמרנת אותך

"אני אוהבת אותך" את מסתכלת עליה וכל הפנים העצבניות שלך נופלות,עינייך הופכות לרכות ופתאום מסך העצבנות נעלם.

"גם אני אוהבת אותך שי-לי" (אל תטעו,חיבוק ונשיקה זה יותר מידי כבר )

אני יודעת שהבלוג שלי עוסק בהרבה "אני אימא" ופחות ב"אני סטודנטית,אני אישה ואני בן אדם בפני עצמו".

אני לא חושבת שאי פעם אחזור להיות מי שהייתי,אני לא חושבת שאפשר גם.נכון?

האם עם בואו של ילד שני משתנים עוד יותר ונהיים יותר חרדתיים.

שיחה עם אימא שלי (22.3.13)..

"נו,אז אתם קונים בית או לא?"

"באיזה כסף בדיוק?! אין פשוט אין!"

"לכולם אין היום כסף,לוקחים משכנתא,לוקחים הלוואות וקונים"

"ומה עם עוד ילד?"

"תעשו!"

"ובאיזה כסף בדיוק? זה לא יכול להיות ילד,בית וכל העולם גם! אם היה לי מיליון אולי היינו יכולים לחשוב על הכל"

"מה הבעיה בלעשות ילד?"

"הבעיה היא שזה לא קשה ממש לעשות אותו,אילו הן 5 דקות של כיף,אלא הדרך לגדל אותו"

"למה?!" היא שואלת בקול תמוה

"מה זאת אומרת? אני לא יכולה לצאת לעבודה אחרי 3 חודשים!!!" אני אומרת את זה כמובן מאליו רק ששכחתי עם מי אני מדברת בדיוק על נושא גידול הילדים..

"מה,אין גנים לגיל הזה?"

אני קוטעת אותה בחדות "אין!!"

"אז מטפלות"

"מבחינתי אין משהו בשביל תינוק,יונק בן שלושה חודשים"

"רק שתדעי אף מקום עבודה לא ייתן לך לשבת בבית שנה"

"אז שלא יתנו,אני לא מוכנה להביא ילד ולזרוק אותו לגן לאחר שלושה חודשים.אני לא אימא כזאת! מה לעשות???"

כל כך רתחתי!

אני מבינה שהיא רוצה שנתקדם ואני גם מבינה שהיא רוצה שנצליח אבל אני לא מוכנה לעשות את זה בכל מחיר! ממש לא!

דירה לא תבוא על חשבון ילד וילד זה הכל בחיים בעצם.מה אנחנו בלי הילדים שלנו.

שיחות של בינו לבינה (26.3.13):

מידי פעם אנחנו מנהלים שיחה כזאת,בין הסמסטרים הקשים,השבועות ללא הנשימה השיחות האילו תמיד באות בהפתעה מהכיוון שלו.

"מה,וויתרת על הבית אני רואה..." הוא בא אליי בציניות

"כן,אני מתחילה להבין את זה.אבל אני בכל זאת רוצה בית כן?"

"טוב שאת מבינה עכשיו,מקריאות בפורומים וכשאני אמרתי לך לא האמנת לי..

הייתי צריכה לקבל פרופורציות מאנשים בתחום.אתה פחדן"

"אני לא פחדן.אני פשוט מציאותי ויודע שאין.

גם אני רוצה בית משלי מה את חושבת..."

...

"גם ככה לא נספיק לגור בו.אז למה?"

"אולי בשביל הילדים שלך? וגם אני מוכנה לשלם משכנתא 30 שנה ולהנות מהבית שלי 10 שנים בידיעה שהבית הזה יהיה שלי אפילו אם זה רק ל-10 שנים"

"אז בואי נשכור"

"ממש לא!! אני לא מוכנה לשלם משכנתא של מישהו אחר ושאני אצא בלי כלום והוא מהשכירויות האילו יקבל בית ואני רק אאבד כסף"

"אבל משכנתא את משלמת פי 2"

"אני גם מוכנה לשלם פי 3 אם אני יודעת שבתום ה-30 שנה האילו אני אקבל דירה ואם לא אספיק לחיות הילדים שלי יקבלו דירה ואם ירצו למכור אז כסף לדירה אחרת.לא חשבת על הילדים?"

הוא משתתק מיד.

נראה לי שהבהרתי את עצמי בנקודה הזאת..אבל עדיין,אין אז אין.

אין טעם לנסות משהו שאין את הבסיס ההתחלתי בשבילו,מעדיפה להשקיע אנרגיה בלחשוב איך לחסוך ולא לחפש לעצמי הרפתקאות חדשות.

הוחלט על תוכנית ניסיונות של חיסכון,אם נעמוד בה אני חושבת שנצליח לחסוך לא מעט בשלוש השנים הבאות ואולי אפילו ילד שני למרות הכל יהיה מהר יותר ממה שנראה לי (עדיין בגדר לאחר התואר)...

אני תמיד מודה על כך שיש את הבעיות של כסף ואני יותר ממודה על כך שיש לי שותף שמסכים איתי.

אם היה כסף בשפע היה צריך למצוא על מה לריב.

ארוחת ערב אצל סבתא,אספנו את אבא שלי מהשדה ונסענו לסבתא לצפון (27.3.13):

בעלי ואני דנים על עינייני כסף מסביב לשולחן.כי כיף לי להאשים אותו (אני מקווה שזה לא פוגע בו.צריכה לדבר איתו על זה)

"חבר'ה,חבר'ה תפסיקו כבר לדבר על כסף.די!!" אבא שלי זורק

"אתה יודע,אם לא היה לנו כסף לריב עליו היינו מוצאים משהו אחר"

"נכון..." בעלי זורק מאחוריי הקלעים בשקט כי ממש לא בא לו להיכנס בין אבא שלי לביני.

רק אני יודעת להשתיק את אבא שלי כשצריך (וגם כשלא צריך אבל זה נושא אחר).

אולי החיים באמת מתקדמים ורק נראה שאנחנו עומדים במקום.

"אני מרגישה שאנחנו עומדים במקום,לא זזים לשום מקום"

"אנחנו לא זוזה,אנחנו לא.אנחנו לומדים,שנינו לומדים וזה צעד לא קל בשביל הורים צעירים"

הוא הנקודת אור בחיים שלי..הנקודה הזאת שמחזירה אותי לקרקע

"את פחדן"

"אני לא,אני מציאותי ואת מפנטזת ורוצה לקפוץ כמה מדרגות בצעד אחד"

"לא נכון.מה,אסור לי לחלום?"

"מותר לך אבל יש הבדל בין לחלום לליישם"

"אבל אני רוצה"

"גם אני רוצה הרבה דברים.אני רוצה טורבו חדש"

"אבל אין כסף"

"בדיוק,אין כסף לבית עכשיו.יהיה,אבל לא עכשיו"

"אבל..."

"את תמיד רוצה יותר,את תמיד רוצה הכל..."

"בשביל זה יש לי אותך להחזיר אותי אל הקרקע ולהראות לי שהכל יהיה אבל לא עכשיו"

אולי,אחרי הכל אנחנו לא כאילו משעממים