השבוע היה מאוד מעייף ועמוס.

לא פתחתי את המחשב עד עכשיו,הקשר היחיד לעולם היה דרך הוואטסאפ ואימיילים שראיתי דרך הנייד.

עבדתי עם חברה על מחקר,עבודה שתכניס לנו לא מעט כסף לחודש הקרוב ותעשה פלאים בחשבון הבנק.

לפי החישוב זה יכניס כמה מאות לחיסכון שפתחתי לנו סוף סוף.הרשתי לעצמי.

חוצמזה הלימודים מתקדמים טוב.

קיבלתי ציון על עבודה שהגשתי והוא גבוה מאוד יחסית למה שחשבתי שיהיה.

חשבתי שאני אקבל קרוב ל-60 אם לא נכשל אבל קיבלתי 88 חמוד מאוד ששמחתי עליו.

הספר שאני לומדת ממנו כתוב באנגלית ואינו תורגם עדיין,למרות שכתוב בשפה עממית בכל זאת התקשתי להתנסח בעברית כי אסור לכתוב עבודה באנגלית.

יש מלא מילים באנגלים שלא קיימים להם פירושים בעברית והיה מאוד קשה למצוא את הניסוח הנכון כך שיהיה מספיק מובן אך הורדו נקודות למרות הניסיונות.

אמנם כולה 2 נקודות על ניסוח אבל היא הייתה ממש פיירית והבינה את הכוונה שמאחור ולא עשתה סיפור מכל מילה שלא נוסחה כמו שצריך.

לא ראיתי את שי-לי כל השבוע.

ביום היחיד שלא עבדתי ההיתי איתה והלכנו לטייל אבל היום אני בסיפרייה לומדת כי בבית קשה ליל להתרכז בלילות.

היא גדולה ומבינה כבר אז יותר קל לי לשחרר אותה ולה יותר קל לשחרר אותי למרות הגעגועים.

בפעם האחרונה שהייתה לנו היסטריה.

זה מצב שאני לא מרשה והיא מתפרצת משום מקום אז היא ניסתה לנשוך אותי.

כל כך כעסתי שהיא התחילה לבכות חזק יותר עד שכאב לה הראש,נראה לי שאם היו מצלמים אותי היו רואים עד כמה אדומה ההיתי.

אבל לאחר שנייה התאפסתי וירדתי לגובה שלה ושאלתי אותה מה קרה ולמה היא מגיבה ככה.

אמרתי לה שאני לא מבינה את שפת הצרחות,הבכי ורקיעות הרגליים ושתירגע ותסביר לי מה קורה כאן.

היא שלחה יד אליי,שאלתי אותה מה היא רוצה והיא התעקשה להחזיק את ידי.

אני חושבת שהתמודדתי יפה עם המצב,לא הענשתי,לא כעסתי וגם לא צעקתי.ההיתי רגועה לחלוטין ולא הלכתי איתה ראש בראש.

אבל ההיסטריה הזאת הייתה לא נורמלית והיה קשה להבין מה קרה בחצי דקה בין ה"לא" ועד ההתפרצות הפתאומית.

מהגיגיה של אימא 17#:

"אימא,החתולים הריעו אותי" 

"החתולים העירו אותך?"

"כן,הם הריעו אותי"

חחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח....

ואיי כמה צחקתי אתמול!