יום שישי 22:37 בלילה.

אנחנו חוזרות מביקור אצל אימא/סבתא שלנו.

פתאום משום מקום מתגנבת לליבי תחושה של פחד,פראנויה ושל משהו עלול לקרות.

אני לוחשת מעל המוזיקה "אני אוהבת אותך" והיא כמו שומעת אותי מחזירה לי חזרה,ללא צעקות מיותרות וללא מילים מיותרות.

אני מאטה את הרכב מהפחד שאולי הגזמתי עם המהירות (דבר שלא צפוי),התחושה של הפחד מתגנבת לליבי וראשי מתחיל לכאוב.

פראנויה.

אני לא היחידה על הכביש,אני מסתכלת במראות ובודקת שאף אחד סוטה בטעות מהנתיב שלו.ליתר ביטחון.

עוד קצת אני לוחשת,עוד קצת ואנחנו בבית.

ואם לא נגיע? אני לא לבד על הכביש.

הגענו ואני נרגעת אבל התחושה שאפפה אותי לאורך כל הנסיעה בפעם הראשונה אני נתקלת בה.זה לא אופייני לי לאבד את הביטחון שלי בנהיגה.

אני נהגת טובה אפילו טובה מאוד,שקולה מאוד וחדה מאוד משהו שלא אופייני ונוגד את כל המחקרים הקיימים לגבי נשים.

אבל הפחד שהתגנב לו לליבי באותו הלילה הארור גרם לי לשכוח את הכל ואת עצמי.כאב לי הראש מרוב פחד וחששות שמשהו עלול להשתבש על הכביש באותו היום.

אנשים נוהגים כמו משוגעים ולרוב אין אמצע או שהם איטיים בטירוף או שהם מסוכנים בטירוף.זה מפחיד.

אבל לא אותי,אני בדרך כלל יודעת לתמרן עם המסוכנים ועם האיטיים (שיכול להיות שהם עוד יותר מסוכנים) אבל אותו הערב.לא.

ההיתי מאוד מטושטשת וממש לא מחושבת.

בעלי?

לאחר שנגש אליי באותו הערב שכתבתי את הפוסט ונישק אותי טענתי בפניו בקול נעלב שהרגשתי שהוא אוהב אותי פחות בימים האחרונים.

הוא ירד ממני ונשכב לצידי נאנח "אני לא אוהב אותך פחות אני אוהב את החיים האילו פחות".

קיבלתי צ'ופר ביום למחרת