רוב הזוגות שהכרתי עד היום ואפילו ההינו (בנפרד או ביחד זה לא משנה) נפרדו.

חלקם נפרדו אחרי חודשים מעטים של נישואים,אחרים נפרדו כשנה לאחר הנישואים ואחרים התארסו ומהר מאוד זה נגמר ביניהם אחרי שהבינו שזה לא בשבילם.

אני מרגישה שאני מזל רע אבל בעצם אני לא קשורה אליהם מספיק בכדי לעשות להם מזל רע.

היום בעלי היה בחתונה של חבר שהוא היה איתו מאז הצבא,עובד איתו באותה החברה וכרגע הם גם חברים לספסל הלימודים.

למרות שהפצרתי על המחסור העצום בכסף שיש לנו כרגע הוא הלך,טוב שהוא הלך כי בעצם התרחשה שם פגישת מחזור שהוא מאוד נהנה ונשאר בחתונה עד חצות למרות יום ארוך מחר שמחכה לו.

הוא פגש את האקסית (שלמדה איתו באותו התיכון וגם שירתה איתו באותו הבסיס ואפילו באותה המחלקה ובאותו הדרג-הרגשתי בזמנו מאוד מאויימת ממנה כי היא הרגשתי שהיא איתו יותר מאשר אני ייאמר לזכותו של בעלי שהוא לא נתן לי אפילו רגע אחד של דאגה),הוא פגש חבר שגם אני מכירה ואנחנו מבלים ביחד,הוא פגש מלא חברים מהצבא ומהתיכון.

הוא עידכן אותי לגבי החברים שהתחתנו והתגרשו ולגבי אילו שהתארסו ונפרדו.

נראה שלחלק מהאנשים חתונה היא באמת שלב מעבר בזוגיות,אנחנו לא ראינו את זה ככה,מבחינתי גם אם לא היה את המכתב הדפוק הזה ההיתי מרגישה נשואה לבן אדם שלצידי ואף מביאה איתו ילד בתור ידועים בציבור המנהלים משק משותף.

כל כמה ימים אני שומעת על סיפור גירושים/פרידה בין שני אנשים שאני מכירה,הכל מתפורר סביבי וזה לא ייאמן איך תופעת הגירושים (ואולי בעצם תופעת החתונה) תפסה תאוצה,זה לא באמת בסדר לפתוח פרק חדש ולסיים אותו בהינף יד או יותר נכון להתעלם מהסימנים ולחשוב שהכל יעבור לאחר החתונה.

אני לא יודעת מה קורה בין אותם הזוגות,אני לא באה לשפוט אלא אני פשוט באה להעביר איזשהו מסר לעצמי,להגיד לעצמי "את בת מזל".

לא רע לי בזוגיות שלי בכלל להיפך כל כך טוב לי שאני אפילו לא יכולה לתאר את זה.

אני נפגעת ואני יכולה להגיד לו במצב הכי רגיש ופגיע שלי שאני פגועה גם אם זה באמצע אירוע וכיף לו,אז הוא יקדיש לי כמה מילים ויגיד שזה לא בכוונה ושהוא לא מתכוון.הכל יפנה אליי כאילו ואני הרעה שהורסת.

אני מרגישה בת מזל שלפעמים אני חושבת שהוא לא רגיש כלפיי בכלל אבל בעצם הוא מאוד מבין אותי ולוקח דברים ללב.

אני יודעת שהוא כל כך אוהב אותי שאפילו בלילות הכי חמים והמזגן לא עובד הוא נדבק אליי,הכרית שלו מעל שלי ותופסת לי יותר ממחצית הספייס שלי ואני בלילות דוחפת אותו עד כדי כאב בכדי שיזוז קצת למרחב שלו,בסופו של דבר המצב חוזר על עצמו כמה וכמה פעמים.

אני מתלוננת בפניו ומקטרת שהוא משתלט עליי ועל הדברים שלי אבל ברגע שהוא תופס מרחק אני נפגעת והוא לא מבין מה נסגר איתי.

הוא אוהב אותי כל כך שהוא עשה בשבילי ילדה.

הוא אוהב אותי כל כך שבמשך ה-4 שנים האחרונות הוא המפרנס העיקרי כי הוא יודע עד כמה האימהות הזאת חשובה לי ועד כמה חשוב לי לא להיות כמוה.

הוא אוהב אותי כל כך שהוא לא מתעקש על מכירת האוטו השני רק שלשי-לי ולי יהיה יותר נוח להתנייד.

הוא אוהב אותי כל כך שההוצאות שלנו הרבה יותר גדולות מההכנסות כי הוא יודע שאין די לדברים שאני מספקת לשי-לי אבל אני מרסנת את עצמי כי היא גם ככה לא משתמשת בהכל.

הוא כל כך אוהב אותי שאין לו צורך להסתכל מה יש לאחרים.

שיחה מהחתונה:

"ואייי...יש פה אנשים שלא ראיתי שנים"

"כמו מי?"

"אנשים מהתיכון...מהצבא"

"והאקסית שלך???"

"גם" (בשיא האדישות כאילו והוא לא יודע שזה יציק לי איפשהו בלב)

"ואייי ההית צריך להסתפר אתה בטח נראה זוועה"

....

"אם אני נראה זוועה אז אין לך מה לדאוג שאני אתפוס לי פה איזה צעירה"

"אני גם ככה לא דואגת...

אף אחד מהצעירות האילו וגם הזקנות לא מגיעה לקרסוליים שלי.

תתפוס,אני אולי אבכה חודש ואפילו גם אם שנה אבל רק אתה תפסיד מזה"

....

"חחחחחח סתם צוחק"

אני באמת מרגישה בת מזל מהבחינה הזוגית.

אני מרוצה כשטוב לו אבל כשלא טוב לו המצב הופך לבלתי נסבל אז עושים משהו עם זה ואיכשהו עוברים גם את זה.

עברנו 3 שנים בלי בעיות,עברנו 7 שנים בלי בעיות ונעבור גם את ה-10 שנים בלי בעיות!

רק שיפסיקו כולם להיפרד סביבנו זה פשוט מרגיש נורא!