הנה,אמרתי את זה.

אני לא מיוחדת!

כן,יש עוד אלפי כמוני בעולם ויהיו עוד מיליוני כמוני.

הבעיה היא שאני לא חושבת שאני מיוחדת אלא שאני מרגישה גאווה.

השגתי הרבה יחסית לבן אדם הקטן שאני,הגעתי רחוק יחסית לצעדים הקטנים שאני עושה,עליתי גבוה יחסית לשאיפות שאני מרשה לעצמי להשיג.

כולי גאווה אחת גדולה ותו לא.

קודם כל אני אישה.

אני בת 25.

אני אימא.

אני אשת איש.

אני סטודנטית לקראת סיום התואר.

אני עומדת על הקרקע עם שתי רגליים קטנטנות אך יציבות.

אני לא עפה ולא חולמת.

אני חיה.

אני מוצאת את עצמי מתלוננת הרבה ובוכה הרבה כי הרי מה עוד נשאר לי לעשות?

אז אני מתלוננת ואני בוכה.מותר לי!

אני חיה.

פעימות לב מואצות ונשימות מקוטעות,נראה כמו היפר של משהו.

בזמן האחרון התחלתי בקול גדול לספר על תוכניותי לעתיד (העתיד המקצועי בפאן האישי אני לא לבד).

הרהורים על גבי הרהורים.

נזכרתי למה לא התחלתי ללמוד מלכתחילה סיעוד ונזכרתי למה בחרתי ביולוגיה.

אני סובלת מפחד במה ובביולוגיה אין דבר כזה במה (אולי בדוקטורנט שאני לא מתכננת לעשות) יש צלחות ומבחנות שמתחננות ממך לזלוג לתוכן משהו.

בסיעוד תמיד יש קהל.

בלימודים יש קהל כשלומדים CPR (החייאה) ובדיקות שגרתיות.

בעבודה עצמה יהיה קהל של אנשים שיבחנו אותי באופן מעשי ולאחר מכן כנראה שתוצמד לי איזו אחות שתלווה אותי בחודשי הראשונים.

נשמע לי מפחיד ומלחיץ.

אבל אני החלטתי,אני חושבת שאני אהיה טוב בכל דבר שאעשה בחיי.

בהתחלה גם לא רציתי לעבוד בבית קפה אבל וואלה למדתי להכין קפה בן זונה וגם להינות מהעבודה.

דברים כאילו נותנים לי תקווה שאם אפתח טיפה את הראש,אתגבר על הפחד שאני כל הזמן חשה (כמו הפיקים העמוסים בהפסקות של הסטודנטים ולחץ,לחץ,לחץ) אני אוכל להצליח בהכל.

פתאום נזכרתי שבזמנו אימא שלי רצתה להיות רופאה ועברה לסיעוד ואני גם רציתי להיות במחקר אבל החלטתי גם אני לוותר וללכת לסיעוד.

אני מקווה שלא מחכה לנו אותו הגורל.

אני כן אשאף רחוק וכנראה שגם אגיע רחוק מכל בחינה שהיא בחיים אבל מפחיד אותי להסתכל עליה ולהלביש את השמלה שלה על עצמי.

למרות שאנחנו מאוד דומות בהרבה מובנים אנחנו גם מאוד שונות.

(כמה פעמים ביום יצא לי להגיד שאני עייפה? כבר הפסקתי לספור)

-חשבתי לשנות את שם הבלוג וגם לעשות לו עיצוב חדש אבל אני לא מבינה בזה בשיט.חבל-