איך אפשר בכלל להתחיל לדבר על נושא כאוב שכזה?

היום זה קרה שוב אחרי ששוב ושוב מזהירים ואומרים לשים לב.

תאומות בנות שנה וחצי נשכחו באוטו!!!!!!!

אני חושבת לעצמי ומשתדלת כל כך שלא לשפוט את ההורים הללו אבל מה,מה גורם לנהוג ככה בבן אדם?

בבן אדם שלכם?

בן אדם שאנשים ברחבי העולם נאלצים להתמודד עם קשיים בכדי ליצור.אולי גם אתם עברתם קשיים אז איך?

ברחבי העולם מנסים למצוא עוד ועוד שיטה ליצור ילדים בגלל הקשיים הגופניים מסיבות אילו ואחרות.

מה גורם לכם לשכוח ילד באוטו ועוד את הילד שלכם?

את זה שאתם אוהבים,את זה שאתם מוקירים,בזה שאתם משקיעים.איך?

האם זה טלפון הנייד שמסיח את דעתכם?

האם אילו הלחצים שמכריעים אתכם?

האם אילו הילדים שמוציאים לכם את הנשמה ורק בא לכם להיפטר מהם?

אני באמת מנסה להבין...

איך אפשר ברגע אחד להיכנס ולחגור את הילד שלך וברגע האחר לצאת בלעדיו כשהוא עוד סגור באותה החגורה שאתם עצמכם סגרתם עליו?

איך אפשר ברגע אחד לשמוע צחוק וצעקות ורגע לאחר מכן לא לשים לב שהצחוק והצרחות לא נמצאים בידיכם?

איך אפשר להסתכל במראה האחורית ולא לראות שיערות מבצבצות?

אין לי מילים.

אני תוהה לעצמי איך ההיתי מרגישה אם אני ההיתי הורגת את הילד של עצמי או מביאה אותו לפגיעה כזו,לא ההיתי יכולה.

לא ההיתי מוצאת אף סיבה למה שקרה.

לא ההיתי יודעת מאיפה זה נפל עליי.

כן,ההריון בא לי בקלות ולא ההיתי צריכה לעבור קשיים בדרך ללידה וגם הלידה הייתה הדבר המשמעותי ביותר שעברתי.היא יצאה ממני.

הילדה שלי.

המתנה שלי-שי לי.

האם משהו שאנחנו כל כך חושקים בו וכל כך רוצים אותו (כמו חבילה שאנחנו מחכים לה הרבה זמן ופתאום היא באה אז אנחנו רצים לקחת אותה מהדואר ולהיות  איתה תמיד) יוכל לברוח לנו בין הידיים?

בן אדם קטן שהאנשים היחידים שהוא סומך עליהם אילו הם ההורים שלו,כשאי אפשר לסמוך על ההורה שלך מה קורה אז?

אני לא יודעת...

תופעת הנכנסת עם ויצאת בלי גורמת לי לבושה!

בארה"ב כל רבע שעה נשכח ילד ברכב רק הבעיה היא שאנחנו לא מטומטמים כמו האמריקאים,אנחנו יודעים ילדים מה הם כי אין הרבה מאיתנו.

אין הרבה ישראלים,צברים ויהודים בעולם הגדול.

ברור שלא בשביל זה אנחנו מולידים,מגדלים ומחנכים אבל זאת גם סיבה.אם יש צורך לחפש סיבות בכלל!

חמותי סיפרה לי היום, שברוסיה הורים שכחו את הילד שלהם בתחנת דלק.

האבא עצר לתדלק ואחד הילדים (אחד מתוך שלושה) רצה לשירותים (כנראה ילד מספיק גדול) אז האם (!!) שלחה אותו מעבר לכביש,לשירותים.

האבא סיים לתדלק, נכנס לרכב ונסע בעוד הילד נשאר בתחנת הדלק...

אל תחנת הדלק הוזמנה משטרה וניסו למצוא את עקבותיהם של ההורים שנסעו.

כל היום צלצלו אל ההורים ולפנות בוקר עונה האם לצלצולים הבלתי פוסקים.

מצדו השני של הקו שוטר השואל את האם-האם יש לה ילד בשם כזה וכזה היא עונה לו בחיוב והשוטר שואל אותה היכן הוא?

האם אומרת "ישן עם שאר הילדים ברכב"

השוטר שולח את האם לבדוק והיא מגלה שהילד אינו ברכב עם כל הילדים.

מתברר לאם שהמשפחה נסעה 120 ק"מ מאותה תחנת הדלק בלי לשים לב שאין עוד קול שמדבר ואפילו צועק.

שאין עוד בן אדם שהולך לישון עם כל המשפחה.

שאין עוד קול שצועק על כך שאינו רוצה לישון.

ואני שואלת את עצמי איך? אוקיי,ילד אחד מתוך שלושה.

בסדר.

זה הרבה רעש והרבה בלאגן אבל איך הם נרדמו בלי לראות שהילד לא הולך לישון עם שאר אחיו?

ואיך,איך היא שכחה שהילד הלך לשירותים והיא עצמה שלחה אותו?!

אני לא מצליחה להבין הגיון הורי כזה או בעצם חוסר הגיון. 

איך זה יכול להיות שאנשים שמתקשים כל כך להביא חיים לעולם אחרים לוקחים חיים בלי למצמץ.

איך יכול להיות שבעולם שהחיים הם מעל הכל האנשים שאתה סומך עליהם יותר מכל מקלים בחיים שלך עצמך.

בתור אחות לאח שהושאר ברכב מתוך תמימות (זאת לא סיבה!!!) למשך 15 דקות אני מרגישה שהנושא נוגע לי אישית.

זה היה מלחיץ אבל בו זמנית סמכתי על ההורים שלי בעיניים עצומות ולא חשבתי שהם עושים משהו רע וגם ההיתי כולה בת 10.

אבל 15 דקות ברכב לוהט זה כנראה הרבה מאוד כי תוך ה-15 דק' אילו התקבצו לא מעט אנשים סביב הרכב והתחילו לצעוק לעבר המקום שבו ישבנו.

הושאר חלון פתוח אבל כנראה שזה גם לא מספיק,שום דבר לא מספיק.

כנראה שאם לא היו מתקבצים סביב הרכב ב-15 דקות האילו ההורים שלי היו משאירים את אחי עוד חצי שעה.

זאת התמימות ההורית הזאת של "לנו זה לא יקרה" אבל למה בכלל להביא למצב של "יקרה".

אני בשוק ובכל פעם שצץ מקרה כזה אני מתעלמת,למה אני צריכה לסבול את זה? למה אני צריכה לתאר את המקרה הזה בעיניי שלי?

למה אני צריכה לחשוב על כך בלילות?

למה אני צריכה להרגיש אשמה בשביל ההורים האילו?

למה אני צריכה להטריד את עצמי במילות גנאי כלפי אותם ההורים?

בתור משתמשת קבועה של חברת החניות העירונית,כחול לבן,"פנגו".

שמתי לב ועוד איך שמתי לב להודעה הכתומה שקופצת בסיום הזנת חניה באפליקציה "שים לב שלא שכחת מישהו חשוב ברכב"

האם זה המצב שהגענו אליו?

שאחנו צריכים תזכורת יום-יומית לכך שהאנשים החשובים לנו יותר מכל יכולים להישאר מאחור?

האם זה המצב, שאנחנו צריכים למצוא שיטות איך לא לשכוח את היקר לנו מכל?

הומצאה שיטה נוספת ע"י זוג מפורסמים בקרב הילדים "תות וקצפת" אשר הציעו את "חוק הנעל":

שימו את הנעל ליד הילד שלכם,בלי הילד אתם יכולים ללכת (מתברר!) אבל בלי הנעל אתם לא-הציטוט לא מדוייק,נכתב במילים שלי.

נכנסת עם ויצאת בלי,

לא מאחלת את זה לאף אחד.