לא באמת חזרתי,אין לי על מה לכתוב.

אבל אנחנו טובעים וכמו כל הישראלים אנחנו מתעלמים מזה יפה מאוד.

אבל לא באתי לדבר על הקשיים הכלכליים שלנו,למרות שיש גם על זה לדבר המון ועד מחר לא יספיק.

אני מתאבלת.

יום יום אני מתאבלת תוך התעלמות מכך שאני מתאבלת,בעצם אם לחשוב על זה אני מתאבלת כבר 10 שנים ובלי לשים לב.

אני כועסת,מתגעגעת וגם אם נדמה שעברתי הלאה בימים רגישים ל-5 דקות נראה והעולם קפא.

סבא שלי,בימים אילו אני כועסת עליו.

6 שנים לאחר שהוא נפטר נולדה לו נינה,הוא כל כך רצה למות שהוא לא חשב על כך שאם יחכה קצת וייתן לנו לדאוג לו הוא היה רואה את הנינה הראשונה שלו.

אם הוא רק היה מבין שגיל 70 זה מאוד מוקדם למות כנראה שהוא היה מחכה,מחכה עוד קצת וכדי להתוודאות בכך שאני צודקת.

רק הבעיה שמפני שאני מהתחום אני גם מבינה ש-6 שנים זה הרבה מאוד למדע.

שב-7 שנים הספיקו למצוא קוקטייל מאריך חיים למחלה שפעם נראתה כחשוכת מרפא וכי מחלת הסרטן היא הבעיה הקטנה ביותר שלנו.

שבבתי חולים מסתובב חיידק שאף אחד לא מבחין בקיומו ולא מנסה להבחין בו וכי השפעת היא בעלת המוני צורות.

יש בי משקע שלעולם לא יעבור וזה אותו המוות שאני לא מצליחה לעבור.

כאילו שמאז החיים נגמרו ושאין עוד תקווה אבל אני ממשיכה,ברור שאני ממשיכה אם לא קרה אסון אז כנראה שמגיעה לי לחיות כאן עוד קצת.

ובבעיות כלכליות עסקינן,אז כן,אנחנו טיפה טובעים אבל אל דאגה.זה בטיפול.

מצאתי עבודה,דקה הליכה מהבית והתשלום הוא מינימום לצערי אבל זה חוסך המוני מונים של דלק.זה פשוט הצעת עבודה משמיים שאני נאלצת להוריד טיפה את הראש ולהתפשר על שכר זעום שיכניס לי משכורת זעומה כמוהו.

אבל אני מאכילה את עצמי ואת הסובבים אותי שזה לא לנצח,זה באמת לא לנצח.

אם אתקבל שנה הבאה לאחיות החיים שלנו יראו טובים בהרבה,בעצם זאת המטרה שלי.בחיים לא ראיתי את עצמי שוקדת ככה על הלימודים.

מבחנים לא הולכים להידחות יותר ועבודות,עבודות על גבי כתיבת עבודות אני מקווה מאוד שגם הן כמו המבחנים לא יידחו יותר.

זה אסור.

אז עשיתי הפסקה של 10 דקות בשביל לחזור לעולם הווירטואלי אבל אני לא חוזרת.

אולי אחזור עוד שלושה חודשים,כשיהיה לי משהו לספר על הסמסטר שעבר.

אני מתגעגעת ולא מתגעגעת,במיוחד לאנשים אבל אני לא יכולה.

באמת שאני לא יכולה יותר לברוח.