לא אשאל אותך למה כי זה כבר קרה.

לא אשאל אותך איך כי אני יודעת איך.

לא אתעניין למה השארת כי אני יודעת למה השארת.

לא אגיד לך לא להשאיר וגם לא אגיד לך להשאיר.

לא אתמוך בך כי כזאת אני.לא תומכת מהסיבות שלדעתי הן לא נכונות.

לא אשקר לך ואגיד שאני שמחה.

בסופו של דבר נהייתי כמו כולם.חרא.

כנראה שתמיד ההיתי כזאת ורק לרגע הרגשתי שהשתנתי.

הבנתי על עצמי כמה דברים:

אני אוהבת ילדים אבל שהם יהיו שלי (מאוד שמחתי על ההריון של בת דודה של בעלי אבל לילדה שלה אני לא מתחברת בכלל).

אני אוהבת לטפל בילדים אבל שהם יהיו שלי.

אני אוהבת לעזור לכולם העיקר שלא יהיה מעורב בזה כסף.

אני טובה בהכל העיקר שלא יהיה מעורב בזה כסף.

כשיש כסף בתמונה אני מרגישה זולה מידי,הבן אדם היחיד שאני מוכנה לקחת ממנו כסף מרצון זה בעלי.

הבן אדם היחיד שאני צוחקת איתו על כך שהוא משלם לי על שירותיי זה בעלי.

כשאני לא מתחברת לילדה של הבת דודה אני מרגישה חרא.

אני אימא.למה אני מרגישה כל כך רחוקה מילדה אחרת?

לא מתחברת.

אני לא מעודדת ולא תומכת הורות צעירה.

אני תומכת בהורות שבאה מהחלטה נכונה ובריאה.

גם אם מישהו יגיד שאני צבועה ושאני עצמי אימא צעירה יבין את דעתי לאחר שאסביר לו שאת השיקול שלי עשיתי ככה וככה...

לא אשאל אותך למה.

כשאת רואה אישה,אימא ועובדת את מרגישה שאת יכולה ללמוד ממנה דבר או שניים.

כשאת מכירה אישה,אימא ועובדת את מרגישה שאת מזדהה איתה כמעט בכל דבר.

כשאת רואה את אימא שלך אישה,אימא ועובדת את מרגישה שעלייך היא עשתה את כל הטעויות האפשריות.כי זאת את.

לא משנה כמה תתנהגי כמוה,כמה תרגישי כמוה,כמה תחווי כמוה את בחיים לא תיהי כמוה,את בחיים לא תביני אותה ואת תמיד תחשבי שהיא-את כל הטעויות עשתה.

כשאת רואה אישה שהיא אימא וגם עובדת את מרגישה שמשהו חסר גם לך,אז כן (!) את יושבת עם הילדה בבית למרות שהיא בת 4 כבר.

אז כן,את סטודנטים במשרה מלאה כמעט כמו שאת אימא למרות שאת בת 25 כבר.

אז כן,את תמיד תרגישי שמשהו חסר לך בחיים.

ולמה? למה לעזאזל את תמיד מרגישה שיש מישהו שאת חייבת לו דין וחשבון למרות שהוא לא באמת דורש אותו.

למה את תמיד מרגישה שאת לא מספיק טובה ולא משנה כמה את עושה ותעשי?

ולמה את תמיד מרגישה שאת יכולה לעשות יותר למרות שלא באמת את יכולה?

ולמה את תמיד מרגישה שיש מישהו שאת יכולה ללמוד ממנו אבל את מסרבת ורוצה ללמוד הכל בעצמך? כי את יודעת שאת טובה בזה.

כן.

אני יודעת שאני טובה בזה.

אני אפילו מאוד טובה בזה.

להיות אימא.

אני כל כך טובה מזה שהאימהות מסביב מקנאות בי.

אני כל כך טובה בזה שמפצירים בי לעשות עוד אחד.

אני כל כך אוהבת את זה שאני רוצה לעשות עוד אחד.

אני כל כך לא טובה בלעשות שיקול דעת נכון.

אני כל כך לא טובה בלשחרר למרות הגיל.

אני כל כך לא טובה בלסמוך על אנשים אחרים.

אני כל כך לא טובה בללמוד מטעויות של אחרים.

אני כל כך לא טובה בללמוד מהטעויות של עצמי.

למה אני תמיד מרגישה שאני צריכה להיות יותר טובה כשאני בעצם הכי טובה?

הכי טובה לו,הכי טובה לה ויותר מכל הכי טובה לעצמי.

למה אני צריכה להצטדק,למה אני צריכה לצעוק,למה אני צריכה להרגיש פחות טובה כשאני לא?

לא מגיע לי ולא מגיע לך! את אימא בדיוק כמוני! לא מגיע לנו ולא משנה מי אנחנו ומהיכן באנו.

ואת האמת?

לא צריך להתחשב בדעתי,אז מה שאני חושבת שאת אימא גרועה,אז מה שאני חושבת שאת תיהי אימא גרועה? אז מה?

מה אכפת לך?

את הכי טובה לילד/ה שלך וזה הכי הכי הכי חשוב!!!

כי זאת את!

ובעיניי הקטן/ה שלך את בחיים לא תיהי "לא מספיקה".

שכחתי,זה אומר שאני מזדקנת? 

אולי זה אומר שאני כבר לא צעירה? כן,ככה זה נשמע יותר טוב.

"לא צעירה" יכול להעיד על הרבה דברים:

-עצלנית

-כאבי גב אחרי לילות של למידה

-פלאפון שלא עובד כמו שצריך (למרות שהוא בסדר גמור ומצלצל בזמן שלו)

-אדישה

-עברה הרבה

אז כבר פעמיים במהלך החצי שנה האחרונה שאני נוטלת גלולות שכחתי את הגלולה,נאלצנו להימנע מסקס ללא וזה לא כיף אחרי שמגלים את ה-בלי גומייה מלפני 5 שנים בערך.

אבל לא זה מה שהופך את המצב למוזר ואותי ליותר זקנה אלא העובדה שאנחנו בני 25-26,אנחנו כבר הורים כ-4 שנים וחודש וחצי,אנחנו תכננו ועדיין מתכננים את החיים המשותפים שלנו אבל בכל זאת חושבים על "לא ייקרה כלום,יאללה בוא נעשה בלי","את בטוחה? ואם ייקרה? תעשי הפלה?"

אני זוכרת את השיחות האילו כשההינו שנינו בני 18 והוא היה הראשון שלי,לא ההיתי מוכנה להתחיל עם גלולות עד לאחרי החתונה (לא בגלל הנישואים אלא כי פחדתי מגלולות פחד מוות,השמנה דיכאון וכו'..) וכל אותו הזמן השתמשנו בגומייה.

באחת הפעמים נקרעה לנו ושנינו נלחצנו מאוד (למרות שלא הרבה זמן לאחר מכן כבר הפכנו להורים מתוכננים),טסנו לפארם הקרוב בשעת בוקר מוקדמת וקנינו פוסטינור.

אך תמיד דיברנו על כך שאם ייקרה משהו אני ההיתי בדעה שבחיים אני לא עושה הפלה והוא היה בדעה של "את עושה הפלה" מיותר לציין שבסוף הכוח הנשי בבית הזה ניצח והוא עדיין מנצח.

מה שמצחיק זה שגם כשהוא הורה,הוא בכל זאת מפחד מילדים.הוא צודק!

אני צריכה פחדן כזה בבית,אני צריכה כזה בן זוג שידע לרסן אותי מתי שצריך.אני רוצה עוד ילד,אני רוצה עוד הרבה אבל הוא זה שאומר "יהיה,אל תדאגי! אני אעשה לך כמה שאת רוצה ברגע שנסתדר קצת יותר ושאת לפחות תתחילי לעבוד" וזה טוב,כי מבחינתי לעשות עוד 10 גם אם אין...

גם בתחילת השבוע שכחתי עוד גלולה,אמרתי לו שאי אפשר בלי גומייה.

"נו,אין מה לעשות"

"לא.בוא נעשה בלי.שום דבר לי ייקרה"

"ואם ייקרה? תעשי הפלה"

התחמקתי...בן אדם שמכיר אותי כמעט 10 שנים יודע את התשובה שלי.

אז הזדקנתי ואני שמה לב לזה בכך שלפני 5 שנים לא ההיתי שוכחת שום גלולה והיום אני מרשה לעצמי לשכוח.

אם לפני כמה שנים הצלחתי להיזכר בחומר תוך 2 דק' היום לוקח לי פי שניים זמן.

אני מזדקנת וזה עצוב להודות בזה בגיל 25 אבל אני יודעת שאני לא מי שההיתי פעם למרות שנוספו לי 3% של איי.קיו לאחר ההריון (כנראה שלא ההיתי חכמה יותר מידי לפני כן )

*אבל אני תוהה לעצמי איך אנשים שלומדים איתי מקצועות,מתקשים כל כך בעוד אני מבינה הכל רק מהספרים.אולי בכל זאת יש לי את זה? *

בוקר טוב ובוקר טוב (אני עוד לא הלכתי לישון מ-16:00 בצהריים)