ואז הגיעה טוּלִיק

הגענו הביתה. ליוויתי את טל לטלויזיה ושמתי לה את התוכנית שהיא אוהבת.

הלכתי לחדרי וסגרתי את הדלת. פשפשתי בין המגירות בחיפוש אחר המפתח, רציתי להיות קצת לבד.

לבסוף מצאתי אותו באחת המגירות התחתונות, בין המון ניירות. כשהוצאתי אותו העפתי כמה דפים החוצה. אמרתי לעצמי שאסדר הכל אחר כך, עכשיו רק לנוח.

נעלתי את הדלת ונשכבתי על המיטה. הרגשתי רע עם עצמי, על זה שהפקרתי כך את אליאב.

אבל מצד שני, מה כבר יכולתי לעשות? אמבולנס הרי כבר היה שם, וגם היו שם מספיק אנשים שידאגו לו. אני מניחה שגם המשפחה שלו וחבריו ידאגו ויגיעו.

אני סתם אהיה נטל. אני אהיה לגמרי מיותרת שם. אני מקווה.

המשכתי לשכב כך למשך כמה דקות והחלטתי שאני צריכה לעשות משהו עם עצמי. קמתי והתחלתי לסדר את הבלאגן שעשיתי בזמן שחיפשתי את המפתח. הרמתי את הדפים שנזרקו על הרצפה. חלקם היו ציורים עוד מימי הגן, חלקם מבחנים משנים עברו.

אבל היה שם דף אחד, דף לא מזוהה.

סידרתי את כל הדפים בתוך המגירה והתיישבתי על המיטה, כשמול עיניי הדף.

קראתי במהירות את המילים המרצדות על הדף.

"החזקת הנכס תקפה עד התאריך שהוסכם מראש והינה כרוכה בתשלום נוסף לבעלים. על כל שינוי בעסקה יש להודיע לפחות חודש מראש. אין לבצע אף שינוי ללא אישור מיוחד מהבעלים."

איזה נכס? איזו עסקה?

המשכתי לקרוא.

"יעל כל בעיה\ הערה\ תלונה של קליינט יש לפנות במיידיות לבעלים"

קליינט? בעלים?

"על הארכה בהחזקת הנכס יש לפנות קודם לעמותה ורק לאחר שהתקבל אישור מהם יש לפנות לבעלים לקבלת ההארכה"

איזו עמותה?

הפסקתי לקרוא. יצאתי מהחדר והלכתי למטבח.

"אמא" הלכתי אליה בצעדים גדולים. "אמא, מה זה?"

"מה זה מה, שיוש?"

"זה. מה זה זה?!"

אמא שלי לקחה את הדף ועינייה רפרפו על פני המילים.

"זה של אבא" אמרה כאילו זה מובן מאליו. "איך זה הגיע אלייך?"

"זה היה באחת המגירות בחדר שלי. מה זה?"

"באחת המגירות בחדר שלך?" צחקקה. "ראית איזה אבא מפוזר יש לך?"

"אמא אל תתחמקי, נו! מה זה? מה זה הנכס הזה? על איזה קליינטים מדובר? ומי לעזאזל הבעלים האלה?"

"תראי שי, את יודעת שאבא שלך עובד מאוד קשה. רוב שעות היום הוא בכלל לא בבית. אבל אבא שלך לא אוהב כל כך את העבודה שלו. הוא תמיד אומר שללכת כל יום לאותו משרד ולתייק אותם מסמכים- זה פשוט משעמם".

"אוקיי, את זה אני יודעת. אבל מה זה קשור?"

"אז ככה, לפני בערך שנה, אולי שנה וחצי, אבא שלך החליט לעשות משהו עם השיעמום התמידי." היא עצרה ולקחה נשימה. "בהתחלה הוא חשב לחפש עבודה נוספת, אבל מיד הוא החליט שזה יהיה מטופש, כי כך השיעמום רק יגבר."

"אז מה הוא עשה?" הסתקרנתי.

"הוא החליט לקבל השראה מדברים שראה מסביב. הוא שכר חנות ישנה, שהיא בעצם' הנכס'. החנות שייכת לרשת של מכולות שבעבר הייתה מאוד מצליחה אך בשנים האחרונות הרבה סניפים שלה פשטו רגל. 'הבעלים' הם הבעלים של הרשת. אבא שלך הפך את החנות למקום שאליו כולם יכולים לפנות, עם כל בעיה שהיא.

כל האנשים שמגיעים לשם, הם הקליינטים."

"ומהי 'העמותה'?" שאלתי.

"העמותה מתבססת בעיקר על מתנדבים. בכל הגילאים. האנשים היחידים מהעמותה שמקבלים כסף הם האנשים בעלי המשרות הבכירות יותר. העמותה נוסדה לפני המון זמן, הרבה לפני הקמת "אין בעיה". אז א..."

"רגע, רגע" קטעתי אותה. "מה זה "אין בעיה? "

"ככה קוראים למקום שאבא שלך הקים."

"ואיך הוא עובד המקום הזה?"

"זה מאוד פשוט" היא התיישבה על הכיסא, התיישבתי לידה. "כל אדם שיש לו בעיה, אם זו בעיה כלכלית של משפחה נזקקת ואם זו בעיה של מתבגרת שרוצה להתחיל עם מישהו מהכיתה שלה, הם פשוט מגיעים לשם ופונים לאנשים המתאימים."

"ומיהם האנשים המתאימים? גם הם מתנדבים?"

"רובם כן" היא הנהנה. "אבל חלקם רואים בכך פרנסה. תראי, את בעצמך יכולה לתת עצה לאותה מתבגרת, אבל לפעמים לא קל לייעץ לילד מוכה או ליתומה מורעבת"

"ואנשים כאלה באמת מגיעים לשם?" פערתי את פי.

"ודאי!" ענתה אמי והרימה גבותיה. "המקום הזה נורא מצליח. לאבא שלך יש המון מזל! וגם קצת שכל" צחקקה.

חייכתי בגאווה. "אני רוצה לבקר שם! ב..."אין בעיה" "

"אין בעיה" קרצה לי אמא. "תדברי עם אבא, אני בטוחה שהוא ישמח לקחת אותך לשם".

"אבל אמא, למה לא סיפרתם לנו על המקום הזה?"

"אני לא יודעת, " היא משכה בכתפיה. "אבא שלך ביקש שנשמור את זה בסוד. הוא רצה שאיכשהו תגלו לבד."

"אז כנראה הדף הזה לא היה סתם במגירה שלי"

"כנראה" חייכה אמי וחזרה לעיסוקיה.

חזרתי לחדרי והתיישבתי. עכשיו כשהעניין הזה ברור אולי כדאי ללכת לבקר את אלי. אבל איפה הוא מאושפז?

הגעתי לתחנה. ירדתי מהאוטובוס והסתכלתי מסביב, מחפשת בעיניי את בית החולים.

מצאתי אותו והתקדמתי לעברו במהירות.

פניתי לאחת האחיות שעברה לידי במקרה ושאלתי אם היא יודעת היכן מאושפז אליאב. לא ידעתי מה שם המשפחה שלו, אך למזלי לא היו שם יותר מידי אנשים בשם אליאב שנפגעו בפיגוע, אז היא ידעה לאיזה חדר להפנות אותי. הודיתי לה והלכתי לכיוון החדר.

נשמתי עמוק. הנחתי את ידי על ידית המתכת הקרה ופתחתי את הדלת. תחילה הצצתי פנימה, לראות שאינני מפריעה, אך להפתעתי לא היה שם אף אחד, מלבד אליאב כמובן.

נכנסתי פנימה וסגרתי את הדלת.

איפה המשפחה שלו? והחברים? איך יכול להיות שאף אחד לא בא לבקר אותו? התיישבתי על יד המיטה והבטתי בפניו של אליאב.

הוא חובר לאינפוזיה ועל פיו ואפו הונחה מסיכת חמצן. חזו עלה וירד בקצב אחיד. הנחתי שהוא ישן. על ידנו הונחה טלויזיה קטנה. המסך היה שחור ונראו עליו ציורים של דבר הנראה כמו גלים, גלים שעולים ויורדים. ידעתי שאסור שיהיה שם קו רצוף. המחשבה על כך הפחידה אותי וחזרתי להסתכל על פניו של אלי.

התפללתי לעצמי שיקום. שיקום כבר.

כל כך רציתי לשמוע אותו, לראות את העיניים הגדולות שלו, לספר לו על המקום הזה של אבא שלי, אפילו להציע לו לבוא איתי לשם. למה הוא לא קם כבר?

לא יכולתי לנשום. הייתי מבוהלת יותר מכולן יחד. החוורתי.

התעלמתי מהצעקות והשאלות ופשוט רצתי משם, לחפש את אלי.

"אלי! אלי!" הצלחתי לצעוק בין הדמעות. "אלי! איפה אתה?"

לא הצלחתי לראות טוב, הדמעות טשטשו הכל. ניגבתי אותן במהירות והמשכתי לחפש.

היה שם נורא חם. אינני יודעת אם זה היה בגלל מזג האויר האופייני לישראל או שמא בגלל הפיצוץ. החום הכבד הקשה גם הוא על החיפוש. רצתי בין האנשים, קוראת בשמו של אליאב ומוחה דמעות תוך כדי.

מישהו תפס אותי. היה זה איש מבוגר, אולי שוטר. "ילדה, אסור לך להיות פה. אני מבקש ממך ללכת"

"אני לא הולכת לשום מקום" מחיתי "עזוב אותי!"

בקושי רב הצלחתי להשתחרר מאחיזת ידיו החזקה.

בין ההריסות וההמולה הרבה הצלחתי, סוף סוף, לאתר את פניו של אלי.

רצתי אליו. הוא היה שכוב על הרצפה ועיניו עצומות. "אלי!"

הנחתי עליו את ידיי. הרגשתי את פעימות ליבו הקצובות. זה הרגיע אותי במקצת, לפחות הוא חי.

"אלי, קום, בבקשה" טיפות קטנות זלגו מעיניי ונחתו על חולצתו הקרועה. "אלי."

אחרי כמה זמן, לא יודעת כמה, הרגשתי זוג ידיים מונחות על כתפיי, וקול רך ועדין אמר "קומי חמודה, נלך הביתה".

"אבל אמא, אני לא יכולה להשאיר אותו כאן, לא ככה!"

"אני יודעת חמודה, ייקחו אותו לבית חולים ויהיה בסדר, אני מבטיחה לך!"

"אמא נו באמת, אני כבר לא ילדה קטנה, 'אני מבטיחה לך' כבר לא עובד עליי. אני נשארת כאן!"

"שי, אני יודעת שקשה לך, אבל את לא יכולה להישאר"

"אמא, אני יודעת שקשה לך להבין,  אבל אני כבר לא ילדה קטנה ואני יכולה לדאוג לעצמי" לא אהבתי את העובדה שאני מתחצפת, אבל לא הייתה לי ברירה, היא פשוט לא הבינה!

אמא לא כעסה, יכול להיות שהיא כן הצליחה להבין, אפילו במעט את הכאב שהרגשתי.

היה לי מוזר לדאוג לו כל כך, הרי אנחנו מכירים מעט מאוד זמן, ובכל זאת הרגשתי מאוד קרובה אליו.

לאבד אותו בשבילי זה כמו לאבד חבר טוב, זה כמו לאבד אח. איכשהו הרגשתי שבכל פעם שאצטרך, הוא יהיה שם בשבילי, יתמוך בי וידע לעודד.

לא יכולתי להשאיר אותו שם, שרוע על הרצפה, לבד. חולצתו ומכנסיו היו קרועים, ידיו ורגליו נפצעו עד זוב דם ופניו החמות פתאום נראו כל כך קרות וחוורות.

מישהו התיישב על ידי. סובבתי את ראשי כדי לדעת מי זה. טל הניחה את ידה הקטנה על ידי, ליטפה בעדינות ואז חבקה את כתפי.

חיבקתי אותה והרשיתי לעצמי לבכות. פעם אחת, יחידה, אני בכיתי בין זרועותיה ולא היא בשלי. הרגיש טוב לדעת שיש עוד מישהו שבאמת אכפת לו ממני. ידעתי שהיא דאגה לי יותר מאשר לאלי, הרי היא לא מכירה אותו בכלל.

נרגעתי קצת. ואז נזכרתי- אני פה, מחובקת על טל וכל השכונה בחוץ. מה אם יגלו עליה?

"בואי טל, נלך הביתה"

קמנו באיטיות. הסתכלתי על אלי לעוד כמה שניות, ואז השארנו אותו שם, נתון לחסדיו של מגן דוד אדום.

יצא ממש ממש קצר, אני יודעת.

פרק הבא אני אשתדל לעשות הרבה הרבה יותר ארוך.

אני די לחוצה בזמן אבל אחרי הנטישה הענקית הרגשתי רע לא לעדכן שוב, אז זה מה שיצא.