דיי כבר! נמאס לי מהחיים המסריחים האלו! משעמם לי. ולא, לא משעמם לי כי אין לי מה לעשות, אלא משעמם לי כי החיים שלי כאלו. נמאס לי. אני מרגישה שאין לי כישרון לכלום. אז יופי לי, אני מצטיינת בלימודים ויש לי ציונים טובים ויש לי חברים פה ושם, אבל אני כאילו רגילה. יותר מדי רגילה.

העניין הוא שכבר אין לי עם מי לדבר. עם קמה, "החברה הכי טובה" שלי, כיף לי. מאוד מאוד כיף לי כשאנחנו ביחד, אבל היא כבר יותר מדי עסוקה בפוזה שלה, ו נורא התרחקנו בזמן האחרון. אני לא אומרת שאני רוצה להיות חסרת כל אופי ובעלת חברים תלותיים ושטחיים חסרי חיים, אבל באמת באמת שנמאס לי!!!

אח שלי מציק לי וחושב שהוא איזה דיקטטור ששולט עליי, ושאני חייבת לעשות רק מה שהוא אומר לי לעשות. ולמה? הכל בגלל ההורים שלי, שיילדו אותו 3 שנים לפניי.

את האמת? אנ מרגישה לא רצוייה בעולם הזה. ולבד. בבדידות מתמשכת ונמשכת ושאני מרגישה שהיא לא תיגמר לעולם. אם הייתי בכיתה אחרת, בבית ספר אחר עם פתק החלפה לרוב הילדים בשכבה, הייתי מרגישה הרבה יותר טוב עם עצמי. שיש לי עוד סיכוי למצוא חברה טובה. הכי טובה. אבל הבעיה היא שכולם אצלי עסוקים בפוזה שלהם ואיך הם ייראו בעייני אחרים.

למה העולם שלנו כ"כ מעוות?! למה הוא לא יכול להיות נורמלי?!?!?! למה אף אחד לא רואה מה באמת עובר עליי, מה אני מרגישה ומה אני חושבת?!

נמאס לי מהחברים שלי, מההורים שלי, מאח שלי, ומאורח החיים שלי.

אתם יודעים מה, נמאס לי שלא מגיבים ושלא נכנסים לבלוגים כמו זה. ולמה? כי הם לא מדברים על העולם השטחי והרדוד שלנו, אלא כי הם מדברים על בדיוק ההפך.

טל