"מה קרה פה ?" שאלתי את אחד האנשים שהיה שם.
____________________________________________
"תאונה , מישהו כנראה עבר באדום את מעבר החצייה ,
או שהנהג היה שיכור והוא נסע באדום , לא כ"כ הבנתי.." אמר האיש.
"אה , וה .. המישהו הזה , הוא מבוגר ?" שאלתי בגמגום.
"אומרים שהוא היה נער , לא הייתי פה שזה קרה " אמר . ועיניי התחילו לדמוע.
"אווקי . תודה ." אמרתי וברחתי משם.
ברחתי , בלי לדעת לאן .
הליכה מהירה בין המון אנשים , והדמעות יורדות.
פתאום אני מוצאת את עצמי ליד הבית של ליאור .
"הלו ?" ענה ליאור לאחר שהחלטתי להתקשר.
"ליאור?" אמרתי בקול חנוק.
"כן עדי ? , קרה משהו? " שאל מבוהל.
"אתה יכול בבקשה לרדת? אני פה ליד הבית שלך ." שאלתי.
"כן , בטח. אני עוד שניה בא." אמר.
"אווקי" אמרתי וניתקתי.
התיישבתי על המדרכה וחיכיתי שהוא יבוא ,
אני לא יודעת כמה זמן הייתי שם , אבל מה שבטוח –
שזה היה מספיק זמן בשביל לחשוב על מה שקרה ,
שאולי גם בכלל לא קרה .
אני לא יודעת כלום , אני כ"כ מבולבלת.
הדמעות התחילו שוב לרדת , רק מהמחשבה על מה שקרה,
אבל בדיוק ליאור הגיע.
"היי עדי ? קרה משהו? " שאל והתקרב אלי.
התפרצתי בבכי , ורק רציתי לחבק אותו.
הוא התיישב לידי. ואני סגורה בתוך עצמי , בוכה .
"עדי ? בואי ניכנס אלי הביתה . אני אביא לך משהו לשתות"
"עזוב , אני אלך הביתה. אני מצטערת שאני ככה באתי פתאום."
אמרתי והתחלתי ללכת.
"היי היי היי , עדי ! " אמר ותפס לי ביד.
"את לא יכולה לבוא אלי , לבכות , וללכת בלי להגיד לי כלום.
אני מבקש הסבר למה שקרה פה עכשיו.
מה עם מקס ? איפה הוא בכלל?" שאל.
"מקס? אני לא יודעת." אמרתי.
"תראה , אני לא שמעתי ממנו כלום ,אתה לא התקשרת , אז יצאתי לכיוון הבית שלו.
הגעתי לצומת שליד הבית שלו וראיתי שהייתה שם תאונה ,
כנראה מישהו נדרס." המשכתי לאחר כמה שניות , והדמעות שוב באו.
"נו .. מזה קשור אלייך ?" לא הבין.
"עזוב ליאור , ביי. ושוב תודה. " אמרתי . והתחלתי ללכת .
"רגע , זה לא הוא נכון ?! " שאל מודאג והתחיל ללכת יחד איתי .
"הוא לא התקשר עד עכשיו , לא הודיע לי כלום.
הוא צריך להיות איתי עכשיו.
אתה מבין מה קורה לי ביום הולדת שלי?" אמרתי והתחלתי לבכות.
מקס ? החבר הכי טוב שלי ?
זה לא יכול להיות.
כ"כ רציתי לבכות באותו רגע , אבל לא הרשתי לעצמי לבכות ליד עדי.
"תקשיבי מאמי , יהיה בסדר , באמת. אני מבטיח לך" אמרתי וניסיתי להרגיע אותה.
"אווף ליאווור" אמרה וחיבקה אותי.
חיבקתי אותה בחזרה . ונשארנו מחובקים כמה דקות.
כל הדמעות שלה עלי , כ"כ כאב לי .
"את רוצה שנלך אלי ? אני אביא לך לשתות משהו ." הצעתי.
"ההמ , אווקי.." אמרה , ובדיוק צלצל לה הפלאפון.
"הלו ?" עניתי .
"שלום , עדי ?" שאלו מהקו השני.
"כן , מי זה ?" שאלתי בחזרה.
"מיכל , אמא של מקס." אמרה.
"אהה , מיכל . מה איתו ?" שאלתי כאילו זה היה ברור.
"איך את יודעת?" שאלה מופתעת.
"לא יודעת.." אמרתי.
"הוא .. הוא במצב לא טוב " אמרה ויכולתי לשמוע את קולה שהיא כמעט בוכה.
"מזתומרת ? מה קרה לו ?! " שאלתי , והדמעות מאיימות לצאת.
"הרופאים אמרו ש.." התחילה לדבר.
"אני יכולה לבוא לבית חולים? " קטעתי אותה.
"כן , שניידר. " אמרה.
"אווקי , אני אבוא הכי מהר שאני יכולה." אמרתי.
"אווקי , ביי" אמרה וניתקה.
"טוב ליאור אני הולכת לשניידר , תודה על הכל , באמת.. " אמרתי .
"מה ? אני בא איתך " הוא אמר .
"אה , טוב. . איך ניסע? " שאלתי.
"בואי רגע לבית שלי ניקח את האופנוע" הוא הציע.
קצת חששתי לנסוע באופנוע , וגם ההורים לא היו מסכימים.
אבל שיהיה , אין דרך אחרת עכשיו .
הלכנו אליו הביתה לקחת את האופנוע ומשם נסענו לבית החולים.
כשהגענו התקשרתי למיכל , אמא של מקס, לשאול באיזה מחלקה הם והכל.
"מחלקת אשפוז , הוא עכשיו בניתוח , אל תמהרו.." אמרה מיכל ,
וקולה רמז שהמצב לא משהו.
-
"הוא בניתוח עכשיו , היא אמרה שאין לנו מה למהר..
והאמת שאני גם טיפה רעבה , אז בא לך שניה שנלך לקנות לי משהו ?" שאלתי.
"כן בטח , אני אבוא.. איפה אפשר לקנות?" ענה בנחמדות.
"בטח יש כמה מכונות בבית חולים , או איזה שהוא קיוסק בקומה התחתונה..בוא נראה." אמרתי.
"אווקי" ענה.
קנינו לי איזה שוקולד במכונה כזאת של ממתקים ועלינו למחלקת אשפוז.
"מיכל אמרה שאחרי הניתוח הוא יהיה בחדר 326 " אמרתי לליאור כשהגענו למחלקה.
"טוב , אם פה זה 250 אז בואי לשם " אמר והצביע לימין.
"הנה החדר . הוא לא פה " אמרתי לאחר שהצצתי בו .
"הוא בטח עוד מעט יגיע מהניתוח .. מעניין איפה מיכל." אמר.
"בוא נשב פה בנתיים" אמרתי והלכתי לכיוון הספסלים שהיו שם.
"היי , כבר הגעתם?" שאלה אמא של מקס לאחר שראתה אותנו יושבים שם.
"כן..אנחנו כבר רבע שעה פה.." אמרתי.
"מה איתו?" המשכתי.
"אני לא אשקר לך. המצב לא טוב." אמרה , ועיניה נצצו מדמעות.
"מה יש לו?" שאל ליאור.
"תראו , הוא הגיע לבית חולים מחוסר הכרה .
המכונית פגעה בו חזק , והוא נפגע בעיקר באזור האגן , כנראה שיש לו צלעות שבורות.
הניתוח זה כי הייתה לו פגיעה במעיים. ועוד מעט צריך לבוא רופא לעדכן אותי מה מצבו."
היא אומרת את זה , והדמעות פשוט נופלות לה מעיניים.
גם אני התחלתי לבכות , לא חשבתי שהמצב שלו כ"כ רגוע.
מיכל הלכה לקרוא לאחד הרופאים , היא הייתה ממש לחוצה.
ואני וליאור נשארנו לבכות אחד על השני.
אחרי כמה דקות של בכי הגיע מיכל , שוב. והפעם עם רופא.
"המצב של מקס לא טוב " הוא התחיל לדבר.
"הוא הגיע במצב קשה מאוד לבית החולים , כל החלק של הניתוח היה מאוד מסובך.
אני לא רוצה להגיד לכם סתם דברים , אז אני אהיה כנה איתכם.
יכול להיות שמקס לא יחייה , הוא איבד המון דם , ..........................................."
הוא דיבר , ודיבר , ודיבר , ואני רק רציתי לקום ולהרביץ לו.
הדמעות לא הפסיקו לרדת. אחרי אין סוף של דיבורים קמתי משם בריצה לשירותים , וליאור אחרי.
לא יכולתי עוד לשמוע , לא רציתי עוד להקשיב , יותר מידי כאב , פחות מידי מקס.
רציתי למות.
"חכי שניה עדי !" צעק לי ליאור.
"די עדי , יהיה בסדר . " אמר וחיבק אותי.
לא היה לי מה להגיד , לא היה לי איך להסביר מה אני מרגישה ,
רק בכי יצא ממני.
בכי , שלא הראה באמת כמה כואב לי.
"את רוצה שנלך לראות אם הוא כבר בחדר?" שאל ליאור.
"אייין ! אין הוא ! אתה לא מבין שהוא מת ?!" צעקתי.
"עדי אני מבטיח לך שהכל יהיה בסדר , תסמכי עלי" אמר ונתן לי יש בשביל שאקום.
הגענו לחדר 326. נכנסו , היו שם חמש מיטות. החזקתי לליאור את היד והתקדמנו.
הוא לא במיטה הראשונה , גם לא בשניה , גם לא בשלישית וברביעית.
הגענו למיטה החמישית וראינו את מיכל .
ראינו את מיכל בוכה.
"מיכל ? קרה משהו?" שאל ליאור .
____________________________________________
רציתי לצעוק , רציתי לברוח , רציתי לבכות , רציתי להרביץ.
רציתי להוציא את הכעס שלי.
אבל פשוט לא הצלחתי .
נפלתי על הרצפה ופשוט בכיתי .
לא רציתי להיות שם , רציתי רק להיות לבד.
קמתי מהרצפה , ראיתי את ליאור יושב על הכיסא הקרוב , את מיכל עדיין בוכה על המיטה.
רציתי רק לקום ולברוח מהכל , לא הסכמתי לעצמי להאמין שהוא באמת מת.
לא עכשיו , אני כ"כ אוהבת אותו , אני לא מוכנה.
יצאתי מהחדר והתחלתי לרוץ , בלי לדעת לאן , פשוט רצתי.
אבודה בתוך עצמי.
יצאתי מהבית חולים , הגעתי לסמטה והתיישבתי , רגליי מקופלות אלי , הפנים מסתתרות בתוכן , ורק אז הרשתי לעצמי שוב לבכות.
רק ברגע הזה האמנתי שהוא כבר לא איתי , האהוב שלי , לקחו לי אותו.
כ"כ כעסתי על עצמי שאמרתי לו לבוא אלי .
אם הוא לא היה בא כ"כ מוקדם כלום לא היה קורה.
הפלאפון לא הפסיק לצלצל , באיזה שהו שלב כבר כיביתי אותו , לא רציתי לשמוע אף אחד .
קמתי והתחלתי ללכת ברחובות , לא ידעתי איפה אני , ולא עניין אותי איפה אני.
רציתי את מקס איתי , המחשבות האלה לא יצאו לי מהראש.
הדלקתי את הפלאפון לבדוק מה השעה .
כבר 5 אחר הצהריים , ו10 בערך אני לא בבית , בטח דואגים לי.
החלטתי להתקשר לליאור , רציתי לחזור הביתה.
"ליאור ? זאת עדי , אתה יכול בבקשה לבוא לקחת אותי?"
הרגשתי כמו ילדה קטנה שנאבדה בתוך עולם שלם.
"כן בטח מאמי , איפה את?" שאל מודאג.
הסברתי לו איפה אני , ואחרי עשרים דקות הוא כבר הגיע .
"הביתה?" שאל.
"לא , לא יודעת בעצם." אמרתי מבולבלת.
"אני אקח אותך הביתה , תתקלחי , תלכי לישון. שכחי קצת מהכל." אמר.
"בסדר , אתה צודק."
הגעתי הביתה , הבית ריק .
הדלקתי את הפלאפון , 37 שיחות , 28 הודעות .
שמתי אותו על שקט והנחתי אותו בצד.
אחרי שהתקלחתי שמתי מוזיקה במחשב , ונשכבתי על המיטה.
ושוב , כל המחשבות , כל הכעס , כל האשמה , פשוט הכל בא לי שוב .
כן , גם בכי .
שוכבת על המיטה , הפנים בתוך הכרית , הדמעות מרטיבות הכל .
אני צועקת , צועקת על עצמי , כועסת על עצמי.
אני כ"כ מתגעגעת אליו , אפילו לא אמרתי לו שלום , חסר לי החיבוק שלו ,
המגע שלו , הריח שלו.
לא יכולתי יותר.
קופסא אחת בטח תספיק , ובקבוק קולה.
עליתי למעלה לקחתי מחברת והתחלתי לכתוב.
היום , יום ההולדת ה15 שלי.
לקחו ממני את הדבר הכי חשוב לי , כאילו הוציאו לי את הלב מהמקום .
פשוט השאירו אותי בלי כלום.
היום אני נפרדת מהעולם , אני לא מסכימה שייקחו לי את הלב שלי.
אני כותבת את המכתב הזה כי אני יודעת כמה זה קשה שהולכים בלי להגיד שלום.
אז אמא ואבא, רק רציתי להגיד לכם שאני באמת מצטערת שזה מה שקורה ,
אבל אני לא רוצה להמשיך לחיות בלעדיו.
אני אוהבת אתכם כ"כ , ותודה על החיים המדהימים האלה שהיו לי עד היום.
אור , האח המושלם.
אני מאחלת לכל אחד אח כזה , דואג , מבין , פשוט אח מושלם.
כל החיים שלי עברו איתך , עם המכות שלך , והקללות שלך , והתמודדתי עם זה כמו גדולה.
וכשגדלת נהפכת להכי דואג , והכי נחמד , תודה על הכל , אני אוהבת אותך.
אני עוזבת אותך בידיעה שאתה שומר לי על ליבנת והיא עלייך.
ואם כבר הזכרתי אותה אז ליבנת, את יודעת כמה שאני אוהבת אותך ,
אני כ"כ מצטערת שהיום בערב לא נוכל לחגוג את היום הולדת שלי כמו שרצית.
באמת שגם אני רציתי , אבל החיים מלאים בהפתעות.
רק היום אמרת לי שאני זקנה , וכבר אני מתה.
שמרי על אחי , כן ?
מקס שלי , הלוואי ולא הייתי צריכה לכתוב את זה בכלל.
הלוואי והיית חי , ושכל זה לא היה צריך לקרות.
אני באמת מצטערת שאמרתי לך לבוא , לא ידעתי שזה מה שיקרה.
אני עכשיו אבוא אלייך , ונהיה ביחד , מאושרים.
אני אוהבת אותך כ"כ.
הייתי רוצה להמשיך לכתוב פה עד כמה שאני אוהבת אנשים ,
וכמה אני מודה להם על כל מיני דברים שהם עשו.
אבל הגעגועים כבר הורגים אותי.
שלכם לנצח ,
עדי.
____________________________________________
סיימתי לכתוב .
הדמעות זולגות , מרטיבות את הדף .
פתחתי את הקופסא , הוצאתי משם 3 , פתחתי את הבקבוק קולה , ושתיתי.
אחר כך עוד 3 , ואז עוד 4 , ככה עד שהקופסא נגמרה.
המוזיקה ממשיכה , ואני שוכבת על המיטה מרגישה חלשה מרגע לרגע.
מרגישה את הלב , לאט לאט מתחיל לחזור אלי.
עיני נעצמות ואני לא מרגישה יותר כלום.
____________________________________________
"אבל אני רציתי שזה יגמר כבר" , אמרתי , לאחר שהבנתי מה קרה .
אימי קמה מהכיסא לאחר ניסיון להירדם.
" עדי סוף סוף התעוררת , את לא יודעת איך דאגתי לך " אמרה והתקדמה לעברי
"למה אני פה בכלל ? , למה אני חייה ?" שאלה , ועיניי החלו לדמוע.
"הצילו אותך ילדה שלי , את בסדר . הכל בסדר. " ענתה לי.
"למההההה ?! , אני רציתי למות ! למה הצילו אותי . למה ?! " צעקתי .
כיסיתי את עצמי בשמיכה והדמעות החלו לרדת.
טאם טאם טאם.
הסוף.
השקעתי מלא בפרק הזה .
אני מקווה שאהבתם .
הפעם אני באמת מצפה לתגובות.
אה ואם זה מעניין מישהו,
הבלוג האישי שלי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: