פרק 7

נפתח כרגיל במונטאז' קניבה בארו:

לאחר ההדחה שלא הייתה, בקניבה עושים כינוס קודקודים ובשבקין מסכם את המבצע – גל יצא גיבור. אני לא ממש זוכרת מי זה גל, אבל אריק רופא מזיל בגללו דמעה קטנה מהאף. יודעים שהוא התרים דם לילדה עם הלוקימיה? יפה שגם בפנמה כל כך הרבה אנשים התגייסו.

בבארו עדיין שורר הרעב, מה חדש? מירית אמנם יכולה להסתפק בקוקוס ומים, אבל הגברים שלה לא, והיא מתה להכין להם סיר אורז ומעמולים. אלוהים שמישהו יחזיר אותה ללוד. אולי בארו צריכים ללמוד מקניבה, שבה כל פעם שיש בעיה של אש בקבקין פשוט יורה לכל עבר.

בקניבה, חברים מדברים על מאיר. האם מאיר הוא הגל החדש או המשה הישן? הדעות חלוקות. פאנל מומחים מתקבץ:

 אריק – מאיר הוא אסטרטג, הוא קלט אותי על השנייה הראשונה, מאוד ערמומי הדפ"ר.

בשבקין – מאיר אוהב להישמע בהרבה רעש וצלצולים. אני הכי מאמין למאיר.

אפרת – מאיר? אני לא יכולה בכלל לדבר איתו. לסמוך עליו. דפוק בשכל.

בבארו נטע לי מארגנת יוגה לבנות והופכת מיד לילדה הכי מקובלת בשכבה. לא שזה קשה עם הבנות בבארו. מיכל מניחה שמירית יודעת לספור ומנסה לעשות ברית בנות. עם מירית שרוצה רק לבשל לגבר שלה. כן.

ונעבור למשימת הפרס, או כמו שבשבקין קורא לה – חבודאב, שזה בערבית – לצעוק נסרין ולברוח.

כנראה שאת מקלחת השמפו של הבנות בעונה שעברה החליפו בהומו ארוטיות גברית, כי הסיבוב הראשון במשימה נראה כמו סאונה ברחוב המסגר:

הדם של בשבקין מתחמם בתוך הגוף, כולם רוצים לנשוך את הכרית הזאת. החבר'ה עולים זה על זה כמו אריות, נאבקים בצפרניים כמו נקבות, גם סחבק בסוף משחרר ואופיר מבצע חדירה. אבל אל חשש, איתי דופק אותו כמה פעמים ברצפה, כולם מרוצים.  

למרבה הצער, מה שהיה אירוטי אצל הבנים הופך לסרט ערבי כשאפרת מעורבת, למרות שתלי הסיליקון שעפים לכל עבר וגם אם יואב חושב אחרת. צווחת ה"אפרת לא לחנוק!". מעלה זכרונות ל"מושיק לא לחנוק" מהעונה הקודמת. רפרנסים זה כיף. ראיתם את ליפץ ב"תמרות עשן"?

בשלב הכולם על כולם הכל מבוקר, אבל בשבקין למרות ההשתוללות לא לוקח. מזל שבסוף הוא רואה מנהרה ומתחיל לרוץ באופן ממוקד מטרה בעודו משליך מסביבו חלקי איגור שמדממים על החול, יש לנו מנצח! פרס הניחומים לבארו הוא מתמודדת חדשה בשם סיוון שרועדת בגשם.

אלכס, מורה להתעמלות, גינות שומרון

מאיר המטורף נשלח לבזוז את בארו ולהביא אורז, הרי בקניבה אי אפשר להסתדר בלי אורז, הם לא אוכלים שם טריפה ושמצה. הטקטיקה של בארו היא חיוך, מה שלא מצליח להסוות את הבוז והתיעוב שהם רוחשים כלפי מאיר, ובצדק. הוא חוזר למחנה לאחר חצי ריב טעון ועם סיר ריק. בשבקין נותן אנלוגיה מבודחת על, תחזיקו חזק, צבא. אולי אם ההפקה הייתה קצת פחות קמצנית במשימת היה להם מה לבזוז, אבל כשכל משימה גי"ז מכריז "והפעם, הפרס שלכם הוא חול\מי ים\קונכיות!" טבעי שכולם יאבקו על כל גרגיר אורז.

משימת החסינות

נותנים לנטע לי הזדמנות לחזור לקניבה והיא לא מהססת לשנייה, הולכת מבארו בלי להביט לאחור, בלי לתת חיבוק או מילה טובה. ביאץ'. מאיר מעדיף גם הוא להשאר בקניבה מה שמחזיר את האיזון המספרי, אבל במחיר חשיפת הימצאותו של האורז מה שמחמם את הקניבות עוד יותר על מאיר. כולם שונאים את מאיר.

מן העיתונות

משימת החסינות קשה, אבל במהלכה העתקתי לכם קטע מהטור המעולה של דרור נובלמן ברייטינג ובו  אריק מתאר בפאתוס הירואי איך הוא פותח פחית דיאט קולה: "נאבקתי בגוש המתכת עד זוב דם. זמן רב לא ידענו ידו של מי על העליונה. לבסוף החדרתי את אצבעי אל הלשונית בתנופה חזה ואחזתי בה. ידעתי שהכל תלוי בי – אם לא אפתח אותה מיד אזי יעלו גזים. אמרתי לעצמי אריק, אתה תפתח את הפחית הזאת גם אם זה הדבר האחרון שתעשה, למען גל! למען גל! למען גל!"

בזמן שכולם עוברים על העמודים אני מכינה נס, קוראת מעט נתן זך ועל כנופיית הפדופילים. איתרתי את הפזיולוג והעו"ד מוכר, מישהו יכול לתת לי את השם של העורך באתר אינטרנט בכיר סביר להניח וואלה? הדבר היחידי שקלטתי זה שאריק הוא זה שעלול להיפגע ולא הם. אישית אני חושבת שמבזבוז הזמן הזה אני זו שיכולה להפגע ולא אריק. אחרי זה כבר נהיה מעניין, אני אוהבת את המשימות שבהם כולם צריכים להיצמד על משטח קטן. קניבה מנצחים. הוריי! סוף סוף השבט שלי מצליח במשהו ואני יודעת שגם אם אין לנו אורז, שום שמחה בעולם שהכרתי עד היום יכולה לתאר את זה. הרגשה של איחוד ושל חוזק, הרגשה שזה שלנו. קניבה! קניבה! קניבה!

מחר כולנו נחגוג יום הולדת לגיא, ויש לנו גם כיכרות לחם שנאפו הבוקר בתוספת חמאה רכה ומשובחת. הלוזרים מבארו קיבלו אבן אש. יופי, שיכינו אורז באין סיר שלהם. מוהא.

אריק מיכל וכיכר לחם הולכים לאי הגלות, בפרק הבא עידן מזכיר לדיווה את הגבר שהיא נשואה לו. רררררררררר.  

ניקוצים,

ש.