מעל עשרים וחמש דקות של מועצת שבט מעיקה בגזרה הגי"זית (משה, איך זה מרגיש לך להדיח שני חברי שבט? ואחד? ואחד מסבאנה? ואחד מג'יבארו? ולא את מושיק? וכל אחד אחר חוץ ממושיק?) כולל פרסומות, לקחו על מנת להיפטר ממולי ולהיפרד בעצב מנועם.

 ועצב זו לא מילה.

"אני לא רואה שיער מתבדר ברוח" נחרדת יעל כשהיא מביטה על הסירה המתקרבת תוך זמזום שיר אהובת הספן. מרינה יורדת על ברכיה וזועקת "למה! למה הם לא לקחו את משה!" בעוד נעמה מכסה פניה אפר.

ג'יבארו מציגים – חמשת שלבי האבל.

1. עצב

הפינה של משה – "היכן ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא, אשר היה כערבות הבוכיות. ואני לא דרמטי". כן משה, ושיירת מלאכי שמיים.

2. זעם

 "זו הכרזת מלחמה", מצהירה נעמה.  אנחנו לעולם לא נפסיד יותר באתגרים! מצייצים כולם ומיד מתפנים להפסיד ערימת קרואסונים.

3. השלמה ושמחה לאיד

אלכס עם "הוא היה בדיוק כמוני". התחלנו אלכס? כולנו רקמה אנושית אחת חיה.

"תכלס אני מבסוט" של דן. תודה, נשמה.

4. אחדות

יעל עם "הייתי שם, פה זה האמת" ונעמה שולפת את השד העדתי – אנחנו ספרדים, צועקים אך אוהבים. הם אשכנזים, מטאטאים הכל מתחת לשטיח. יחד נעלה את בגין לשלטון, ובינתיים נשנה את שמות השבטים לשמילוביץ' ושבזי.

5. התחרפנות שבטית

ע"ע שירה בציבור.

בסבאנה ליה נחשפת כמזויפת. אולי באמת לעשות קריעה ולצרוח "הבן שלי!" היה טיפה מוגזם. מול המצלמה היא מסבירה שאולי היו לו מינוסים, אבל "התרגלנו". גם להרפס מתרגלים. צודקת, התרגלנו למולי האוגר השרירי, אבל עדיין, נעם הוא אבדן גדול יותר. בכל מקרה קפון סימן אותה. שתיזהר. תאונות קורות.

אתגר הפרס המעפן היה על מכתבים מהבית ויותר חשוב – נס עם וופלים. המשימה – להפיל קופסא מעמוד. ג'יבארו הפנתרים השחורים ניסו שלל שיטות של להכות מלמטה, מלמעלה, לצעוק על העמוד, לבעוט בו ונעמה אפילו הסכימה להכנס בו עם הראש. לצערנו הדבר היחיד שהיה עובד היה נעם, ונעם, כזכור, על אי המתים עם מולי עצלנולי, ויקה וזוג תפילין.

סבאנה קיללו את העמוד ואת עצמם באופן מאוד לא אשכנזי, במיוחד ליה עם "כוס אם אמא שלכם סבאנה!", אבל זה עבד, וכולם התענגו על רוגלך מתנת הד אנד שולדרס.

בג'יבארו, חברי הקשת המזרחית מאוכזבים מההפסד. נעמה שבורה ודן אומר "רציתי את המכתבים האלה". איזה מכתבים דן? מי כבר היה שולח לך משהו? המקסימום שהיית מקבל זה תעודת סקיפר ממנו ספנות. הם זוממים על התרנגולת של קפון ומחליטים להדיח את הלשון שלו מהתחת של מושיק. עם כל חיבתי הגוברת לקפון – הם צודקים. בכלל, בלי נעם גי'בארו הם סתם חבורת חלאות ולוזרים. במחי יד הם הפכו לאנדרדוג ואני מחבבת אותם.

כמובן שחיבתי גזה לה כשהם פוצחים בשירה בציבור מסביב לגזייה. רבאק מסטולים.

 אם ההפקה מצפה שנאמין שהם לא מקבלים שם פינוקים, שיתחילו להביא אותם סחי לצילומים.

פתיחת המכתבים בסבאנה הייתה מרגשת. ליה חשפה שהבת שלה חובבת גליטרים, ניחוש – יש לה בלוג. לחבר של וורה יש כתב של בחורה, למושיק ולבת שלו יש יחסים טיפה לא בריאים, גיא הבטיח לעבר את אישתו (וקיים!) ורק שחר לא קיבלה כלום מהקומונה בשיטים.

קפון  סיפר על ילדותו בצל אם חד הורית הדורשת ממנו להיות גאוות עם ישראל (?), ועל העוני והדלות שהיו מנת חלקו, ומיד כמובן כתב על כך הייקו במחברתו:

אני חייל

שלך,

אמא.

אז מי אתם אומרים יפסיד באתגר החסינות? (סבאנה)

ואת מי הם יעיפו? (שחר)

ומי ינצח על אי המתים? (נעם)

האם את\ה משה?

כל זאת ועוד.