פוסט זה מוקדש למשה, מלצר, חולון -  האיש והאגדה (וזה בלי שום קשר לכך שהבלוג תומך בעידן קפון, מאמין במנהיגותו הבלתי מעורערת וגם מפחד ממנו קצת במיוחד כשהוא רואה כניסות לבלוג מהפייסבוק שלו).

פליטי סבאנה מקוננים על מושיק, נשבעים לשמור על מורשתו ואף מקימים באי מונומנט לזכרו -  המרכז הרפואי על שם ליפץ.

פליטי ג'יבארו לעומת זאת ממשיכים לזמום. המטרה הפעם היא לגנוב מתמודד מסבאנה ולהעביר אותו אל הצד האפל.

הפינה של משה: "אנחנו פה בשביל להמשיך הלאה לא בשביל לעבוד, לא אייס קנה ובנה", וכרגיל מדגים שעל מנת להיות בטלוויזיה לא באמת צריך זוטות כמו תחביר או הגיון פנימי בין חלקי המשפט.

ג'יבארו מסתלבטים על הערכים שאנשי סבאנה מאמינים בהם, "ראוי זו לא מילה של ג'יבארו", מוסיפה נעמה את כל מה שידענו כבר ממזמן, ומשה מחזק את דבריה בעזרת כפילות מיותרת – "אני שיקרתי, אני אשקר, ואני אמשיך לשקר" (כזכור, לכל המתמודדים פה יש עבר, עתיד ועתיד).

בגלל שבכל זאת משה הוא בחור טוב, עמוק בפנים הוא מרגיש רע ולא יעזרו ההכחשות שלו. הוא מנסה לתרץ לעצמו את מעשיו "המשחק הזה אומר שלפעמים משקרים. טוב, תמיד משקרים".

תגובתו של גיא: "משה החליט ללכת עם נביא השקר, וזה יבוא באחוריו" האם גיא חושק לתת באחוריו של משה?

ובצד יושב לו קפון ומתאבל, אבל בצורה אסטרטגית.

ממחברת השירים של קפון:

הייתי שמח

לנקום

את הדחתו של מושיק

ליפץ.

ובינתיים על אי המתים: מושיק מגיע ומגלה חלקת אדמה שלמה ובתולית שעדיין לא בנו בה מובייל. "לא עשית כלום שישה ימים?" הוא נוזף בנעם ומיד מתחיל לעבוד על גן האבנים היפני.

נעם בטנגה.

נחזור לטאיינו – משה עדיין חש כשעיר לעזאזל. "נטפלים אליי כי אני... לא יודע". נעזור לך – שחור.

ומיד מחליף מגננה במתקפה – "לא צריך להעיף אותם, צריך להרוג אותם".

(וגיא היה מוסיף  - אבל בהגינות. )

דג על הדן: משימת הפרס כוללת נשיכת דגים. הפרס – הדגים. השורדים שועטים קדימה כלוטרות מורעבות, עם דגים בפה ואבוקדו בעיניים. מרינה מחפשת דג שמן (אחרי שהתפספס לה עם מושיק), השאר ממתבאסים על הריח, כאילו עשרים ושמונה יום בלי מברשת שיניים לא הכינו אותם לזה.

"עשרות שקנאים בשמיים!" מתפייט לו גי"ז בזמן שיעל מגלה שעדיף לתפוס את הדג בזנבו מאשר להיות ראש לאריות.

דן וגיא זוכים על חודם של מאתיים חמישים גרם, ולוקחים איתם את ליה שממונה על הבישולים. ליה, מתוך טוב הלב שלה, נוקמת בדן על ידי החרפת ההדג שלו לכוויות דרגה ארבע (ככה מיקו אוהב שהיא מכינה לו בבית). לדן עפות העיניים אבל הפיתה עוזרת. אשכנזים. בזמן שהיא מנפנפת דן מנסה לסגור דילים, אבל גיא עומד בפרץ. בינתיים.

אין להכחיש, שאריות סבאנה מתפזרות להן אט אט עם הרוח.

לאחר הסעודה אנחנו זוכים לגלימפס על עכוזו הלבנבן של דן ונעמה מוסיפה הערה עוקצנית על גודל.

אחרי זה כולם מתפנים לפעילות האהובה עליהם, זו שהופכת את הצפייה בפרקים למכאיבה מעט – שירה מסביב לגזייה.

בבוקר יעל נשלחת בזדון על ידי חברי ג'בארו לפתות את שחר. היא נבחרת בגלל שהיא ושחר שתי הפריקיות היחידות על האי ויכולות להעביר חוויות מהפאצ'ה מאמא.

ולפתע! ווידוי של שחר. היא מתחברת עם יעל כי "וורה וליה זה קיר". או, מסתמנת לנו בוגדת.

 אבל זה בסדר, קפון מטרפד. אחרי הכל, הוא צריך לשמור על המשפחה שלו. תגובתה של שחר – "קפון מטיף לאחדות". ממש עידן לותר קינג.

משה שוב מחליט שמישהו דומה לו, הפעם זה קפון. לזכותו ייאמר שבניגוד לאביו  המאמץ  (אלכס, מנהיג סמוי, גינות שומרון), משה מעולם לא טען לדמיון לנועם.

כלפי גיא, לעומת זאת, משה עדיין לא מתרכך. אבל זה בסדר, הוא לא חייב לאהוב שישה מליון אנשים במדינה, גם 5,999999 זה מספיק. חידה - למי עוד אפשר לייחס את המשפט "לא חייב שישה מליון, גם 5999999 יספיקו?"

ליה וורה לא מבינות למה אותן אף אחד לא מנסה להעביר צד. רמז – אתן לא נחמדות וגם קצת מפחידות.

כונפות ג'יבארו מתלוננות על כך שאסטרטגיה זה דבר שדורש מאמץ שכלי רב, אפילו יותר מהבגרות החלקית שלהן.

משימת החסינות האישית: להיתלות לכמה שיותר זמן.

דן – "זה היה צינור די עבה", מה שכמובן גורם לנו להניח שמרינה תרגיש בבית, אבל היא נופלת ראשונה.  נעמה מתלוננת על כך שדווקא הקטנים והרזים יצליחו במשימה, ומצטערת על חמשת הקילואים של הסיליקון שדחפה.

משה נחוש לנצח אבל גיא שוב מביס אותו. תגובתו – "מה ביקשתי, להרגיש פעם אחת כמו מנצח". בניגוד להרגשה הרגילה של של נחש בוגדני ושפל?

אפרופו נחש, בפרק הבא מגיע אחד, מה שכמובן אומר שלג'יבארו יהיה יתרון מספרי בהצבעה. מוהא.

צ'או.

וקוריצה, בינתיים, במשימת חסינות אישית: