אל מרחב שמיעתי נכנס שלומי שבן, דרך אוזניות בתחנת הרכבת בדרך לתל אביב. עיר קוראים לו, למקבץ השירים שהנפיק האיש שזוהי לו בכורה מס' 2. הוא מלטף ברוך ובקושי בשיר ראשון שיש בו עדינות ותחושת נוסטלגיה, מן חיבור מיוחד למה שהיה פעם דרך פסנתר קלאסי בעידן מודרני. הוא שר על אישה ואהבה וטון הקול שלו מרמז על ציניות שאומרת שהשיר הזה הוא לא רמיזה למה שעומד להתרחש. בשיר השני אפוקליפסה עכשיו חודרת דרך פעימות הקצב. יש תחושה שהעיר עומדת להתפרק והוא לא מוותר, מקריא/שר טקסט על תל אביב ושולף שמות של רחובות להפוך את העניין לאותנטי (האינטליגנטית שלו, שתבוא בעוד כמה שירים, תשאל "מה זה אותנטי?"). עכשיו אנחנו במערכת יחסים אלימה, כי הוא מרביץ בי את התכנים המסיביים של העיר שאני מנסה לשכוח ואי אפשר להישאר אדישה אליו. אישה-ילדה נמסה מול טקסטים כאלה, מול עוצמת כלי נגינה שלא נהיית לעוסה או מאוסה, שלא נשמעה כבר זמן רב.
השירים מספרים לי סיפורים עד שערן צור מגיע ללוות את מחאת הגבר על הקריאה הנשית- אני שוקעת...תפוס אותי. כמה אמת מוטחת בפנים מרוחות הליפגלוס של הבוקר, ברכבת שנוסעת ולא עוצרת בתחנות, אקספרס עמוס במיוחד. כל מה שסיפרנו, הבנות, זו לזו ובעיקר לאיש המזדמן, מוחזר אלינו עכשיו בלי פתק החזרה, ואומר שלומי- לא תודה, לא צריך את החרא הזה. תפקחי עיניים, גברת. את משחקת יותר משחקים מכל הגברים גם יחד ועוד מתלוננת על מגרש השעשועים בו חי בן זוגך. "איזה משחקים הוא משחק איתי?" תשאלי חברה שרואה את החיים בדיוק כמוך, והיא תחבק אותך חזק ותתן לך חיזוק חיובי. כמה אינטליגנטי מצדה.
ושוב האינטליגנטית, היא מלווה את השירים בתחושה שמתישהו היא בטח תגיד משהו מטופש ותעפעף בעפעפיה, כמה נכון וכמה אכזרי לזיין אותה בדיוק כשאתה רוצה לברוח. הנה נוק-אאוט גם לנו, לפעמים בטיפשותנו, אנחנו מצליחות להשיג סיפוק מיידי, ואולי זה בעצם נוק-אאוט להם?
הנה בוב דילן, הרי בעצם חיכיתי לו כל הזמן הזה, הרכבת עוד מעט מגיעה לתל אביב אבל מותק, את אצלי בראש. כמה מתבקש להתחיל לחשוב על התרגום הזה והאם הוא עושה חסד או לא וכל הניתוח המסובך הזה של תרבות או לא תרבות, תרגום או לא תרגום, שטויות, הוא נשאר אצלי בראש אחרי עשר דקות, עשרים ושעתיים, התרגום הזה תופס אותי חזק כי אני יודעת שהאהבה לדילן היא בכל מילה מתורגמת, ואין נאמנות כזאת באף מקום. כמה מתאים שדווקא שלומי שבן יעשה דילן, ובעצם למה דווקא? זה מתאים וזהו. האינטליגנטית בטח תשאל מה זה משנה, הרי גם אביב גפן עשה את גשם כבד, ועוד בתרגום של אבא יהונתן. לא, אין טעם אפילו להשוות בקצת, גברת.
אני מגיעה לתל אביב ולוחצת סטופ. הנסיעה עם שלומי שבן אל העיר הייתה נעימה בשעה שבע וארבע עשרה דקות, ומסתיימת נעימה עוד יותר בשעה שמונה. הוא עוד ימשיך לנגן לי בפסנתר עד למשרד, ועוד אחר כך, יום אחרי יום אחרי יום, בדרך אל העיר.