"את כמו עפיפון, רק בלי חוט".
היא אמרה לי בזמן שעלינו בעלייה הארוכה ההיא בין השיחים.
העלייה ההיא שהובילה למקום הקדוש שאנשים מכל המקומות בעולם
באים לבקר כדי לקבל תקווה והזדמנות.
הרגשתי מיוחדת לרגע שניתנה לי ההזדמנות להגיע לשם.
בדרך עברנו והיה דוכן עם צמידים ומגני דוד למכירה.
ואיש שעמד וחילק צמידים אדומים לקשירה שלא היססתי בלקיחה,
אך היססתי אחריה.
"את כמו עפיפון רק בלי חוט" חשבתי לעצמי בראש שוב.
כשהמשכתי לרדת במדרגות אחרונה כמעט כמו תמיד,
שאלתי את עצמי, למה בעצם לקחת את הצמיד אם אני לא יודעת
מה החשיבות שלו [?].
ועכשיו משלקחתי, לא נעים לי להפתר ממנו.
היא קראה לי למהר ורצתה לראות אותי ראשונה הפעם לא כהרגל.
הנה הגענו.
נזכרתי שיש לי דפים בתיק הצד שלי.
התחלתי לחפש.
אותם הדפים שלקחתי אז והשארתי מקופלים וכמעט הרוסים לגמרי בתא הקטן.
קרעתי חתיכה קטנה.
היא הביאה לי עט.
בעט השתמשתי אחרונה, כמעט עד לסכסוך לכתוב איתו משהו.
חשבתי דקה הגונה לפני שהתחלתי לכתוב את מה שנראה לי כקובע גורל.
תמיד רציתי לכתוב משהו משמעותי שלא יהיה חשוב רק בשבילי אלא יעזור
גם לאלו שסובבים אותי.
סיימתי לכתוב.
בחיי שלא ידעתי מה לעשות הלאה.
פתאום ללכת ולשים את זה נראה כל כך מסובך.
כשהגיע תורי להתפלל, ניגשתי קדימה והרקנתי את הראש.
בהיותי מדברת בלב, חשבתי לעצמי, אולי כדי שאגיד את זה בשקט [?].
התחלתי ללחוש לו כאילו הוא חבר שיכול להגשים לי הכול.
אך לא באמת חשבתי ככה. אפילו אמרתי לו שאולי הוא סתם קיר.
סיימתי להתעסק בבלבול הנוראי שרק שאף לטוב.
השארתי נשיקה מלאת שפתון עליו. צחקקתי על זה בלב.
התחלתי ללכת לאחור מסתכלת עליו. כמה שהוא גדול ומשמעותי.
סוףסוף אני הולכת כהלכה למזל שלי.
הנה, סיימתי.
הסתובבתי והמשכתי ללכת.
כשהגיע הזמן לחזור הסתכלתי לעצמי על היד.
הצמיד האדום היה קשור שם.
ובלי שום שאלה, הרגשתי שזה היה אמור להיות ככה.
כמו כל דבר שקורה כל החיים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Klary^^
