Dear Diary

בכל שניה שעוברת היא מסתכלת במראה,בוחנת את עצמה מול המראה שניצבת במרכז חדרה.

נוגעת בעצמות שהחלו לבלוט,מכניסה את הבטן עד שרואים עצמות,מאושרת מעצם העובדה שהיא קרובה בכמה קילוגרמים בודדים להגשמת החלום שלה-להיות רזה.

היא עוזבת את הבטן המוכנסת,יוצאת מן החדר שנגזר עליה להיות סגורה בו כדי לא לזהם את הגוף שלה בקלוריות מיותרות,באוכל מיותר.

היא נכנסת למטבח שלמדה להתרחק ממנו בזמן המועט שהיא במצב הזה.לוקחת לעצמה כוס מים קרים,שותה טיפה והולכת לחדר.

היא בוחנת שוב את גופה ועולה בפעם האלף על המשקל שעבר לחדרה.

חושבת על הטיול שמתקרב,אני חייבת לרדת היא אומרת לעצמה,הרי אנחנו הולכים הרבה,ולא קניתי חטיפים,אני בטוח יורדת.או שאולי לא? הרי היא הייתה בטוחה כבר כמה פעמים שירדה והתאכזבה שוב פעם אחר פעם אחר פעם.

היא נשכבת במיטתה,מדליקה את המוזיקה שלה,שוכבת וחושבת.חושבת מה היה קורה אם היא הייתה רזה,בטח היה לה חבר,בטח היא הייתה יפה ובטח שכולם היו רוצים אותה,בטח שאף אחד לא היה קורא לה שמנה,בטח שהיא הייתה מאושרת.

ואז היא נזכרת איך בביה"ס היא שוב לא הרגישה טוב,איך היא שוב שכבה על השולחן ורצתה ללכת הביתה למיטתה,לשתות ולישון,איך שוב היא הלכה הביתה כי היו לה סחרחורות,איך היא שוב באה הביתה ואכלה,ואכלה ואכלה.ואז שוב התחרטה.איך היא שוב שקלה לקנות כדורים שיגרמו לה להוריד את כל האוכל שאכלה היום,איך היא שוב חושבת על הבנות האחרות שכבר הפכו להיות חלק מחייה,כמה שהיא שוב דואגת להם.איך שוב היא רוצה להקיא אבל מפחדת.

איך היא שוב מתעמלת.איך היא שוב משקרת לאימה שהיא אכלה ארוחה מלאה.

איך היא שוב שוקעת בשינה ושוב מתעוררת מאוחר ולא אוכלת רק כי היא אכלה היום.

ואז היא נזכרת איך בפעם הראשונה היא נכנסה לבלוג של פרו-אנה,איך היא נשאבה לעולם ההרעבה העצמית,איך היא הכניסה את עצמה לאט לאט למצב של עייפות,כאבים,ועצבנות.

איך הוריה דואגים לה-היא אוהבת את זה,אף פעם הרי לא דאגו לה.

איך החברה שלה עוקצת אותה,נוגעת לה בבטן ובכל הזדמנות שיש לה מאכילה אותה.

איך חברה שלה קראה לה אנורקטית.

איך שהיא רוצה למות אבל מפחדת שמא היא לא תמות ושהיא תמשיך לחיות בעולם הזה.

איך היא רוצה שוב להתחיל הכל מההתחלה.

איך היא שוב מאשימה את המצב שאליו נכנסה בעולם הארור הזה שסובב סביב היופי.

איך היא שוב עוצמת את עיניה ומתפללת שלא תקום בבוקר שלמחרת.