נמאס לי כבר לרחם על עצמי, בחיי שנמאס. אני יושבת פה ורוצה להתפוגג.
יושבת על הכיסא הסופר משוכלל שלי ושומעת את ארבעת האלבומים של NickelBack ואת שתי האלבומים של Sheeter[שהוא הלהקה היחידה חוץ מFall Out Boy ועוד כמה שאני יודעת לכתוב בעל פה]
שומעת בלופים אינסופיים את RockStar, Broken, How You Remined Me, BreakDown ועוד כמה. שומעת כמובן עוד כמה שירים מדהימים של אותם להקות אבל אלה האהובים עלי.
אין יום שלא עובר שאני נתקפת רצון עז לבכות ולא מצליחה.
חודש חדש מתחיל עם משקל חדש לא? אז זהו ש... כן. אני שוקלת 45 אחרי בדיקות של עשרות פעמים במשקל שלי שעומד בפינת החדר ולא מוציאים אותו למרות כל הטיעונים-המאוד אמייתים של הורי 'המדהימים'-שאני אנורקטית. Keep On Dreming
אז כן, אני 45, השלמתי עוד יעד חסר ערך כי אני עדיין רואה במראה מישהי נורא נורא עגולה. מראות לא משקרות לא? אני מסתכלת ורואה ידיים ענקיות [שרועדות בלי הפסקה], בטן גדולה, הכל גדול. מאוד גדול. מאוד מאוד גדול.
קמתי היום ואתמול ב6 בבוקר בקירוב. זה לא קורה הרבה. דווקא את החופש הזה ניצלתי לשינה עד שעות הצהריים[חמש זה השיא שלי שפעם היה ארבע]
*שאיפה*
'לא... אין לה הפרעות אכילה'
'כן, אני בטוחה'
'לילך [אחותי] אמרה שהיא דיברה על זה עם המפקדת שלה [או משהו כזה] ואמרה לה שתשגיח טוב טוב,
והיא ענתה לה שלאמא שלי יש עיניים מאוחרי הגב פלוס שישה עיניים בחזית הראש'
מצחיק כמה זה לא נכון. כי אם זה היה נכון היית שמה לב קצת יותר טוב א-מ-א.
יש לי כבר כמה ימים יומן עם כמות הקל' שאני אוכלת ומטלות וכל מיני דברים. היום לא ממש שמרתי.
אני מרגישה ערומה עם ציפורנים גזורות, אין לי אפשרות לשרוט את העור שלי יותר.
אני רוצה לבכות.
כתבתי שיר, אחרי שנים שלא כתבתי שירים, שנים. בדר"כ אני כותבת סיפורים וכאלה, אני מאוד יצירתית ויש לי דימיון מדהים ומפחיד כאחד. אחד כזה שיכול להמציא סיפורים בתוך שניה ולשכוח מהם בבוקר למחרת.
אבל לשכוח את אותם סיפורים בהם יש לי אהבה והכל מושלם הוא לא שוכח. אפילו הדימיון שלי הולך נגדי.
הלחץ דם שלי כל כך נמוך, 99-67 ואפילו פחות מזה. והדופק, מהיר, 105 ואפילו יותר.
אני מרגישה אותו, פועם, שואב, עושה מה שהוא עושה. זה מפחיד ואני לא יודעת למה.
*אנחה, שאיפה, נשיפה*
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
I'm haunted