אופטימי הא?! מצחיק...
אני לא מסוגלת יותר, אפילו מילים אין לי לתאר את מה שאני מרגישה.
פעם בכיתי מכל שטות, העירו לי על המראה שלי-בכיתי
העירו לי על הדיבור שלי-בכיתי
העירו לי על הסדר שלי-בכיתי
העירו לי ובכיתי...
אפשרי שאין לי דמעות?
אני כבר לא בוכה, לא חושבת, לא מחייכת, לא צוחקת. הנשמה שלי התנדפה, התפוגגה וכולי'
נמאס לי, באמת נמאס.
אני יותר מדי פחדנית לנסות להרוג את עצמי בכל שיטה אז אני לא אתאבד. אני סתם אדמיין כל מיני דרכי התאבדות שבהם אני אסבול, לא אסבול.
אמות במוות איטי, ארוך, בייסורים ועינויים.
אמות במוות מהיר, קצר, בלי כאבים או רק כאב של שניה.
הפואנטה פה היא שאני רוצה למות, וכשאני אאסוף את האומץ לכך אני אקח הפעם יותר מ5 כדורים מסכנים. לא שזה הולך לקרות.
נעלמתי אני יודעת. מצטערת המחשב שלי לא זז. קרה כ"כ הרבה בשבוע הזה...
החבר של אחותי-מוכר סמים. ואמא שלי כהרגלה חופרת על זה ואני צריכה לסבול את זה...
אני לא מסוגלת...
למה את חושבת שאני מסוגלת לשבת בחדר ושלמוע אותך צועקת ובוכה ומקללת את אלוהים על הילדים שהוא נתן לך.
למה את חושבת שאני אוהבת לשמוע שאני ילדה מטומטמת? אני כן אבל זה לא משנה..
למה את חושבת שאני אוהבת לשמוע שאני אנורקטית ושאני לא אוכלת? למרות שזה מה שאני רוצה להיות.
למה את בכלל חושבת?
נשברתי, והפעם אין לי את הכוחות לאסוף את עצמי בחזרה.
אחרי המשפחה הזאת והחיים איתה אני בטוחה במאה אחוז שאני אצטרך טיפול פסיכולוגי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
I'm haunted