השנה, יום הזיכרון בשבילי, שונה. קרוב יותר.
השנה, אני עומדת בצפירה, לזכרו של מישהו קרוב אליי, מישהו שאני מכירה.
מעיין רוטנברג. האיש והזיכרון.
כמעט חצי שנה חלפה מאז הבשורה הכואבת על פציעתך הקשה, ועל מותך.
אף אחד לא יכול להבין למה אני לא בוכה. קשה לי לבכות.
אני עוצרת את עצמי. רוצה לבכות, אבל מתאפקת.
בהלוויה שלך, וגם היום, בטקס יום הזיכרון בקיבוץ,
הדמעות עמדו לי בעיניים. אבל התאפקתי.
אני לא יכולה להסביר את זה,
אבל קשה לי לבכות כשאני יודעת שלא הייתי כ"כ קרובה אלייך.
כשאני יודעת שהחברים שלך לכיתה, למרכזון, המשפחה שלך.
אני יודעת שכואב להם, יותר משכואב לי.
אני שואלת את עצמי שוב, ושוב:
'מי אני? איזה זכות יש לי לבכות?'
יש פה אנשים, שדיברו איתך כל יום, צחקו איתך.
ראו איתך את הסרטים שכ"כ אהבת,
שידעת בעל פה, והקדמת את השחקנים בסרט עם ציטוטייך.
מעיין- לא הייתי קרובה אלייך. היית גדול ממני ב-6 שנים, ו6 ימים.
שבוע אחרי מותך הייתה לך יום הולדת 19.
אפילו עכשיו, כשאני כותבת את זה, הדמעות עולות לי בעיניים.
אבל אני מתאפקת, בכל כוחי, לא לצאת
'פוסי'.
אתה היית המדריך שלי. הדרכת אותי בפעולות.
לימדת אותי כלים לחיים בדרכך שלך. המיוחדת.
בפעולה אחת, הראת לנו את הסרט
'גבעת חלפון אינה עונה'
אחד מהסרטים האהובים עלייך. ידעת אותו בע"פ.
מאז, התאהבתי בסרט. יש לי אותו בDVD
נכון שהוא מאוס מידי פעם. אבל זה סרט טוב.
אתה הכרת לי אותו.
אני רוצה להגיד לך מעיין, שאני מצטערת.
אני מצטערת שלמרות שהשנה יום הזיכרון יותר קרוב אליי,
עדיין קשה לי לעמוד בשקט בצפירה, בלי להגניב איזה ציחקוק.
אני מצטערת, שאני לא מכבדת את זיכרך,
אולי, כי אני לא מעכלת את זה שצריך לזכור.
שאי אפשר פשוט להסתובב בקיבוץ ולראות אותך מטייל על המדרכות.
או ללכת לחדר אוכל ולראות אותך אוכל בכמויות בלתי נתפסות.
5 כוסות מיץ בכל ארוחה.
אתה, שתמיד היית מכניס משפטים שקשורים להרצל,
בכל הזדמנות אפשרית.
אני לא מעכלת.
אולי זאת הסיבה שאני לא בוכה, אולי בגלל זה אני מצחקקת.
אני פשוט לא מעכלת.
אבל מחר, כשגילי ועומרי יקריאו את מה שהנעורים כתבו לך,
אני יודעת שאני אבכה.
אני מצטערת כבר מעכשיו.
איך אוכל לעצור את עצמי, כשאראה את גילי בוכה על הבמה?
היית בנאדם נפלא, חכם, דואג ועוד המון ברכות.
רק חבל לי, שלא הכרתי אותך יותר.
יהיי זכרך ברוך.
ת.נ.צ.ב.ה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
מי אכל לי את הדייסה?!