בזמן האחרון שוצפים אותי זכרונות מתקופת ההתבגרות. מהתקופה הטובה בחיי הקצרים.
לפני שחברי הפכו חיילים, חיי היו נראים אחרת. גם אם לא עשינו כלום, נהניתי.

כנראה שאתה לומד להעריך דברים וסיטואציות רק אחרי שהם נגמרים.

כן, אפשר להגיד שאני שטחי. שאני מתגעגע לצאת החוצה ב1 בלילה, לשתות בירה ולפצח גרעינים עם החבר'ה. או אפילו לפני זה, שפשוט היינו מחכים מחוץ לפיצוצייה שמישהו יקנה לנו וודקה זולה ונשתכר עד אור הבוקר. בזמנים ההם,כשלאחד החברים היה 18 זה היה פשוט חלום שהתגשם.

אני מוצא את עצמי מתגעגע יותר ויותר לזמנים בהם רק היינו מחפשים תירוץ לצאת מהבית ולדבר. תירוצים סטייל "בוא, יש נרגילה" או "בוא קונים וודקה".

והשיחות, הו השיחות. אולי אני מציג את זה בצורה דרמטית יתר על המידה, אבל אני מתגעגע לזה. היינו יושבים ופשוט מדברים על כל נושא שקיים בערך. מהשיחות הכי קטנות ולא חשובות ועד לשיחות נפש עמוקות שגורמות לך לחשוב מי אתה ומה אתה.

אני כל כך רוצה לחזור לזמנים ההם, כשההיתי רואה את חבריי הטובים כל יום, ולא פעם בשבועיים במקרה הטוב.

לעזאזל, בכל פעם שעוד חבר שלי מתגייס, אני מרגיש כאילו גם הוא נלקח ממני. לפעמים אני מרגיש ממש בודד, אפילו שאני לא אמור להרגיש ככה.

אני אהיה גלוי עם עצמי, אני מפחד להתגייס. מפחד פחד מוות. ומצד שני, אין דבר שאני רוצה לעשות יותר. אני נחצה לשניים. אני כבר לא יודע מה אני אמור להרגיש, לחשוב.

זכרונות, גאד דאממיט. זכרונות תמיד עושים לי רע. אם הם זכרונות רעים- הרי שאני לא רוצה לחשוב עליהם. אבל בינינו, מי זוכר בכלל דברים רעים. וזכרונות טובים? מעלים חיוך על פניי, ומייד גורמים לי געגועים, רוצה לחזור לאותו רגע ולחוות אותו שוב. הקטע בזכרון שאתה יודע שלעולם לא תחווה שוב את אותו הדבר שאתה מתגעגע אליו כל כך, וזה מתסכל.

תראו אותי, רק בן 18 ו3 חודש, וכולי רק זכרונות וגעגועים.

אסור לחיות בעבר. תמיד צריך לחיות את ההווה עם מבט לעתיד. זה המוטו שלי. כנראה שבגלל זה אני מרשה לעצמי פעם במלא זמן להכנס לפה ולרשום על עברי. להוריד מלבי את מה שיש לי לומר, ואין לי למי.