לפני כמה ימים מלאו לי 18, וכבדרך אגב נסעתי עם עוד חבר לעיר בה נולדתי, יפו.

היום, כשאנשים אומרים יפו, ישר עולה קונוטציה של משהו שלילי- של עבריינות, של פלילים, של עוני ומצוקה.

אבל בשבילי, יפו היא משהו אחר לגמרי. בשבילי יפו מייצגת את הילדות שלי, היא מייצגת נוסטלגיה, היא מייצגת תקופה אחרת לגמרי.

יש שיאמרו זה בגלל שהייתי קטן, ולא ממש הבנתי הרבה. אבל אני זוכר תקופה, לפני 13 או 14 שנה, שבה בשביל להכיר אנשים לא היית מתחבר לאינטרנט. תקופה שבה אנשים היו יוצאים לרחוב מדברים ומכירים ולא מסתגרים בבית. תקופה בה כל יום היה דומה לקודמו אמנם, אבל שונה לחלוטין בתוכנו. נערים היו יוצאים לבחוץ לשחק כדורגל, ולא משחקים בפרו אבלושיין או בפיפ"א. בתקופה ההיא, אם הייתה לך טלוויזיה, כל השכונה הייתה באה אליך הביתה לצפות איתך.

שכונה. כמה שאני מתגעגע למונח הזה. לפעמים נדמה לי ששכונה, עם כל חסרונותיה, היא יתרון גדול על העיר הגדולה והחדשה בה אני מתגורר. פה אין דבר כזה שכונה. פה אין דבר כזה סתם לצאת לרחוב ולדבר עם אנשים. פה כל אחד בחברה שלו. כל אחד דואג לתחת שלו. כולם מסתגרים בבית ובלילה יוצאים לאנשהו בת"א ומשתכרים. האם אלה החיים להם ייחלתי במשך 18 שנה?

אני מסתכל על התקופה ההיא, ופשוט מדהים אותי, מה דברים כל כך פשוטים יכולים לעשות לבנאדם. ים, לעזאזל. ים תמיד היה ותמיד יהיה. והנה, אני הולך בנמל, וזכרונות שהייתי בטוח שנמחקו מזכרוני מזמן פתאום מציפים את כולי, גורמים לי לפרץ של אושר וחיוך שנמרח על פניי. פעם כמובן, המקום היה שונה. היה חיים בנמל. זה היה מקום מרכזי. והיום? רק עשירי יפו ות"א יוצאים אליו בלילה, למסעדת דגים שכל מנה בה עוברת בקלות את ה150 שקל.

אני זוכר תקופה בה כל דבר היה מדהים. תקופה בה לא הייתה אדישות וקור רוח היה סתם מונח במילון, תקופה בה הכל היה מפתיע ולא צפוי, על המובן החיובי כמובן.

ואולי אנשים יצדקו כאשר יגידו כי מנקודת מבט של ילד החיים יפים יותר?  לא בטוח. מה שכן בטוח הוא שיפו תמיד תשאר בליבי, על כל מגרעותיה.