אז הינה, חזרתי.
עברו - מה? 3 שנים.
וחזרתי לישרא בלוג.
אני כבר בת 21, קצינה בצה"ל ובכל זאת חזרתי לכאן,לאותו מקום שמכיל בשני בלוגים שונים 3 שנים מהחיים שהיו לי בתיכון.
למה - כי לפעמים פשוט אין מקום אחר.
קשה לבוא ולשפוך כבר בגיל 21 את כל מה שיושב לך על הלב.
אני מפקדת של 40 איש, אני בת 21. מצופה ממני להיות רצינית,להיות חזקה,להיות בנאדם שלם.
אבל אני לא - מה יש לעשות? אין. רק לכתוב
לכתוב את נפשי החוצה, בתקווה שאף אחד שהיה קורא כאן פעם לא יחזור לכאן פתאום אחרי 3 שנים
ואם כן,ניחא.
מדהים אותי לראות את מה שכתבתי כאן פעם,
א. הייתי יותר משעשעת אז זה בטוח
ב.החיים היו פשוטים הרבה יותר אבל גם מסובכים הרבה יותר.. כמה סרטים אכלתי, כמה שנאה עצמית,והפרעות אכילה,ושטויות ובכל זאת, אני נוטה לחשוב שהייתי יותר מאושרת מעכשיו. שזה די מדכא כשחושבים על זה
אז מה עכשיו?
לשפוך את הלב.
אז ההפרעות אכילה עברו.. השנאה העצמית - פחות.
תמיד אמרו שעם הגיל אתה לומד לאהוב את עצמך או לפחות לקבל
ואם אתה לא?
אני לא.. אני לא מקבלת את עצמי. ואם נתעכב על זה אז אני לא מקבלת את איך שאני נראית.
הבנאדם שאני..דווקא את זה אני מקבלת. אני מודעת לחסרונות שלי וליתרונות שלי.. אני חושבת שיש לי הרבה מה ללמוד אבל בסה"כ שלמה עם הבנאדם שגדלתי להיות בינתיים.
אבל האם אפשר להיות באמת מרוצה מהחיים ולאהוב את העולם כשאתה לא אוהב את עצמך עד הסוף?
כשאתה מרגיש שהבבואה שלך במראה לי משקפת את הבנאדם שאתה.. כשאתה לא מסוגל להכיל בכלל את הבבואה שלך?
אני לא בטוחה.
אני חושבת שהגעתי לשלב בחיים שמכיל בתוכו ניגוד מוחלט.
מצד אחד - איזון,שגרה,אחריות - אני פאקינג קצינה בצהל..ולא סתם..
מצד שני - אני מרגישה במשבר.. קצת איבדתי את עצמי, אני לא שלמה עם איך שאני נראית או עם החברים שיש לי.. אני אבודה. ברמה האישית
איך זה עובד ביחד?
זה לא...
אני חייבת להתאפס על עצמי..והשלב הראשון לזה כפי שכבר גיליתי בעבר הוא לאהוב את עצמי.
ולכן,צריך לטפל בעניין המראה החיצוני.
מה זה אומר? צריך לרדת במשקל.. מגוחך כמה רדוד זה שהחיים שלי משמעותית טובים יותר כשאני 6 קילו פחות.
יאללה,
אולי יהיה קל יותר לכתוב כאן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
