מה עושים איתו?
איך מעלימים אותו? איך גוברים עליו?
התחושה הממכרת הזו של הקרקורים בבטן, אין דומה לה.
אני כמהה להרגשה הזו, רק עוד פעם אחת. אחת. ואולי עוד קצת אחר כך
אני לא מפסיקה לחשוב עליה. לפעמים אני מרגישה אותה כשאני מתעוררת בבוקר, לאחר שלא אכלתי יותר מ12 שעות. מרגישה ומחייכת. לרגע אני חושבת שהכל יהיה בסדר, (ההיפך הגמור מכך) ואז נוזפת בי על המחשבות האסורות האלה. תחזרי לעצמך. תתעשתי.
לא מבינה למה אני לא מרוצה מהעובדה שכבר ירדתי 5 ק"ג.
;
וכרגיל, אני נותנת את כל כולי. נותנת ומקריבה ושוכחת מעצמי כדי לרצות אחרים. וכמובן בסוף גם הם שוכחים ממני. מתי אני אלמד כבר שאי אפשר לסמוך על אף אחד? שכולם אותו הדבר? כולם אינטרסנטים שחושבים רק על הרצונות והצרכים שלהם, ואם אני מתאימה לתבנית אז זה בסדר ומקובל. כל פעם מחדש אני עושה מעצמי צחוק, בדיחה. "ליצן הכיתה". כבר לא נעים לי מעצמי. פשוט לא לומדת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
