אמא ואבא ראו כל מיני דברים שיש לי על המחשב
אז לא הייתה לי ברירה והייתי חייבת למחוק,
נדפקתי.
וילדה, למה את עושה את זה לעצמך שוב ושוב כאילו שאת לא יודעת מה יקרה בסוף, למה את נותנת שיפגעו בך כל הרבה ואחרי זה את טובה לאותם אנשים. בזמן שאת שוקעת בחלומות שמתנפצים ומריבות על לאום אנשים פוגעים בך רק יותר ויותר, את אולי צריכה להפסיק להיות כזאת נחמדה. הקטע פה זה לא לדבר עלי אלא עלייך.
ואני יודע שכל חייך אנשים פגעו בך, ילדה, דברים מסתדרים, אולי תנסי לפתוח את הראש קצת אבל לא במובן של לדמם, דיממת מספיק. תראי, דברים באמת מסתדרים, תראי כמה אנשים אוהבים אותך שם בחוץ, וגם אם זה לא מיליונים, ולא אלפים, ולא מאות, גם אם זה אנשים בודדים, זה אמיתי, הם לא שונאים אותך מבחוץ.
תשחררי קצת, תני לאחרים לתפוס אותך ותראי שזה יעבוד, תראי לאנשים שאכפת לך אבל לא יותר מידי, אל תהיה נחמדה כל כך, בשביל מה, בשביל שתנתקי את הטלפון תנעלי את הדלת תשעני על הקיר הפנימי ביותר ותדמדמי בלי שאף אחד ידע. מה זה עוזר לך לבקש בלילה מאוחר בקשות, מה זה עוזר לך, אולי תעני לי כבר.
תפסיקי לחפש מפלטים של אהבה באנשים הלא נכונים ורחוקים, מי שבאמת אוהב אותך נמצא כל כך קרוב, באמת. אל תאשימי את עצמך בהאשמות של אנשים מפעם או אנשים חדשים, תהיה מי שאת, תאמיני לי שאנשים אוהבים אותך ככה, או לפחות זה מה שהם אומרים.
את זה אני לא זוכרת מאיפה העתקתי כי אני בטוחה שלא אני כתבתי את זה
וזה גם מה שאמא ואבא קראו, יופי שהם כמעט לא השפזו אותי
לא מוכנה לעזוב..
לא נותנת לי מנוחה.
לא נותנת לי לחיות נורמלי כמו כל בנאדם אחר.
אחרי שהבטחתי לעצמי שאני יאכל כמו שצריך, נמאס לי כבר מזה שאני לא מסוגלת לשלוט בעצמי, נמאס לי מזה שאת זו ששולטת בי.
נמאס לי כבר מהכל, בעיקר ממך.
מהבולימיה/אנורקסיה המזדיינת הזאת שלא בא לה כבר להתחפף אחרי 3 שנים.
נשבר לי ממך.
אני זוכרת את התקופה הלא כ"כ רחוקה (לפני כחודש) שעדיין, למרות הכל, כ"כ רציתי אותך.
ועכשיו הבנתי שזו הייתה הטעות הכי גדולה שעשית, ועכשיו רק בא לי למות. כי ברור לי שלהפטר ממך אני לא יכולה, את כבר חלק ממני, את הכל.
המעבר בין אנורקסיה לבולמיה כ"כ מהיר שזה מפחיד.
כל מה שאני מבקשת זה רק שתניחי לי לנפשי, ניסיתי ואני עדיין מנסה לטפל בך, ואת לא עוזבת, לא מרפה, אף לא לרגע אחד.
אז הנה אני.. מנסה (ללא הצלחה) להתחיל את החיים כמו בחורה רגילה, איתך או בלעדיך, רק שאיתך זה לא כ"כ הולך, את לא מוכנה לתת לי מנוחה.
צאי לי מהראש. נמאס לי להתעסק בך כל שניה, כל דקה, כל שעה, כל יום, כל היום.
שבוע אחר שבוע, חודש אחר חודש, במשך שלוש שנים.
אני מבינה שאת נהנת מזה, את כנראה ניזונה מהסבל שלי.
אני שונאת אותך, ויחד עם זה אוהבת אותך.
אני רוצה שתעזבי, אבל אני לא יודעת מה אני אעשה בלעדייך.
הרסתי את החיים שלי, או לפחות את החיים שהיו לי.(אם אפשר לקרוא לזה כך)
ואני ממשיכה להרוס אותם.
כל דבר שאני בונה, אני מפרקת, בעצמי.
"Hunger hurts, and I want him so bad, oh it kills
'Cause I know I'm a mess he don't wanna clean up
I got to fold 'cause these hands are too shaky to hold
Hunger hurts, but starving works, when it costs too much to love"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
