איך יכול להיות שעולם שלם של אדם אחד לעולם לא מרגיש כעולם? תמיד, אבל תמיד מרגיש כאילו אין לי סיבה לנשום את האוויר, לאכול מהצלחת הזו, או לשתות טיפת מים?
אני מכאיב לעצמי, מנסה לגרום להזכיר לעצמי שאני קיים עדיין... מנסה... לא מצליח...
כבר הרבה זמן שהחיים שלי סובבים סביב משהו אחד, האהבה שלי. אני לא יכול להרגיש שום דבר אחר חוץ מזה... וכל דבר קטן פוגע בי, אין תרופה נגד הכאב האינסופי הזה.
אין דבר יותר מכוער ממני, אין יותר גרוע ממני, העובדה שלא יורים בי כשאני הולך ברחוב זה מזל. אולי זה הדבר היחידי שיש לי... טיפת מזל... או אוטלי הדבר האחרון שנשאר לי... וגם הוא מתחיל להגמר לי...
בא לי קפוץ, לסיים הכל, לסיים את הקיום שלי... אבל הדבר היחידי שעוצר אותי היא המחשבה שאני אפגע בה... איך זה אפשרי? אני עושה הכל כדי לא לפגוע בה, ותמיד יוצא שהיא נפגעת ממני... אני כבר לא יודע במה להאמין.
השבוע איבדתי כלכך הרבה דברים... כמה שיערות... אבל כל שערה לא משתווה לכל הדברים שאיבדתי בנפש שלי. הנפש שלי ריקה, חסרת כל טעם, חסרת שימוש. אני מת לברוח מכאן, לא כי המשפחה שלי לא טובה אליי, או שלא טוב לי בבית... כי אולי יש לי את הדברים הבסיסיים לנהל חיים נורמאלים... זה פשוט שאין לי את האמצעים הנפשיים לחיות. העולם לא ראה עוד דבר כמוני, ואני מקווה שלא יהיה עוד כמוני, אני לא רוצה כזה סבל לאף אחד.
אני פשוט מקווה לא להתעורר מחר, לא לקום לעולם, להיעלם מהעולם. אני הרס בהתגלמותו.
אני מאמין שאף אחד לא יקרא את זה בזמן הקרוב... או שיהיה מאוחר מידי כשיגיעו לזה, או שאני כבר אשכח מהכל...
יום אהבה שמח...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
