אמנם זה לא נראה כך מן הצד, אך בשבילי זו התקדמות משמעותית.
אבל מה שהיה אתמול, רק בסרטים קיטשיים אילמים אפשר לראות דברים כאלה.
נותרתי חסרת אונים וכל מה שיכלתי לעשות היה להתפלל לה'.
שזה לא יתפרק, רק שלא ייתן לזה להתפרק.
אני יודעת שאני אנוכית נורא; פונה אליו רק כשאני בצרה, אך הלא זהו טבעו של האדם?
כל כך פחדתי שזה מה שחשבתי שיקרה. מהבוקר דמעות הפכו להיות חלק מהמראה היומי שלי.
לא אהבתי את זה אך בפנים משהו אמר לי שזה לא הולך להיות טוב, כמו תמיד.
ואכן כך קרה.
הפעם לא ארע סוף מר ביום הזה, אך מה הלאה? במיוחד כשאינני יודעת מהי הסיבה לכל זה.
מפחדת. כל כך מפחדת.
נמאס לי שכל הגברים בחיי נוטשים אותי בפרק מסוים.
חרדת הנטישה שלי לא מצטמצמת מיום ליום, אלא ההפך הוא הנכון.
במה חטאתי אלוקים?
עד סוף ימיי כנראה לא ארגיש בטחון.
מהי הלוגיקה מאחורי זה?
אחרי שהבטחון העצמי וההערכה העצמית גדלו לפתע, אפילו במעט, בהשוואה לכל חיי קודם לכן, הבטחון בזוגיות עוזב אותי?
אני אישית, רואה את שנינו ממשיכים יחד עד לסוף הימים.
אני לא יודעת מה הוא חושב.
הדבר היחידי שעלה בראשי שלשום הוא שזוהי הסרנדה האחרונה שלנו.
זוהי הפרידה הכואבת שממנה כל כך פחדתי, עדיין מפחדת.
למה אלוקים למה?
היש צדק היכנשהוא שם, במרחקים?
ואין מדובר אך ורק צדק, הכוכב.
ברגעי הצער העמוקים שחווינו, שחוויתי גם אני, החלטתי שאין עליי להתמהמה.
אני רוצה שהוא יהיה הראשון שלי, ואני הראשונה שלו.
ייתכן שזהו הזמן, ייתכן ולא?
את זה אוכל לראות רק בזמן הקרוב, בתקווה.
אבל כל זאת בתנאי שאני אוכל להשתלט על הפיזיות שלי לשם שינוי.
אחדות הנפש-גוף מעולם לא בגדה בי כל כך.
הגוף שלי בוגד בי, כשהנפש מרגישה אחרת.
מהו גוף? הוא לא נשאר איתי לאחר שהנפש יוצאת ממנו בעת פטירה.
ככה ש..... להמשיך לעבוד על זה והכל יהיה טוב.
נכון? אכן.
ועכשיו אני מאחלת לעצמי שינה ערבה, כי זה מגיע לי אחרי כל זה.