שוט כי נמאס לי מהחוסר עדכונים. אני חייבת לרענן קצת את העמוד הראשי של הבלוג.
זהו פאנפיק שכתבתי על הסדרה המאוד-מאוד מדהימה שהתאהבתי בה לגמרי בזמן האחרון ולצערי הרב כבר סיימתי לראות את שתי העונות שלה.
מה זה פאנפיק? זה סיפור קצר שמבוסס על הדמויות או על העלילה של ספר, סרט, סדרה או וואטאבר.
אזהרות:
1. העלילה מתרחשת אחרי הפרק סיום של העונה השנייה, מכאן יינתנו ספוליירים על עלילת הפרק האחרון.
אני לא חושבת שיש ספויילרים לשאר הפרקים בעונה, אבל מה שלא יהיה- אל תתפסו אותי במילה.
2. סיפור אהבה של גבר לגבר. למי שיש בעיה עם זה לא כדאי לקרוא. בנוסף, ישנן "רמיזות" לסקס [למרות ששום דבר לא באמת מפורט], ככה שתעשו את שיקולכם אם אתם מעוניינים לקרוא או לא.
3. לא הכי טוב שלי, אבל, כמו שכבר ציינתי, פשוט הייתי חייבת לעדכן.
אני חושבת שאפשר לתפוס את העלילה גם אם לא ראיתם את הסדרה [טעות! רוצו לראות!].
אבל אם תרצו: מסופר על המלך ארתור האגדי במהלך שנות ה-20 לחייו, הוא חתיך, אגואיסטי מעט, והנסיך של קאמלוט. המשרת האישי שלו הוא מרלין, הלוא הוא הקוסם הדגול שכרגע עסוק בלהסתיר את כוחות הכישוף שלו בגלל שהקסם אסור בקמלוט [מי שנתפס כמכשף/עוזר למכשף/משתמש בסוג כלשהם של כשפים נגזר לעונש מוות].
אות'ר הוא אביו של ארתור והמלך של קמלוט. מורגנה היא כביכול אחותו החורגת של ארתור, המלך אימץ אותה אחרי שאביה [חבר טוב של אות'ר] נפטר, ככה שגם היא בת מלוכה, המשרתת שלה זו גוון [הלוא היא גווניבר הידועה באגדות בתור המלכה ואשתו לעתיד של ארתור].
למידע נוסף, פשוט כי אין לי כוח לפרט יותר.
תקציר עלילת הפאנפיק: ארתור ומרלין חוזרים מהקרב הקשה מול הדרקון, אך מרלין מבין במהרה שהעניינים עוד לא לגמרי פתורים. שום דבר עוד לא הסתדר, וארתור, שמחליט להפעיל את המוח פתאום, מגלה בטעות משהו שאסור היה לו לדעת.
5,500 מילים [מינוס]
קריאה מהנה!
כשארתור ומרלין חזרו מהקרב עם הדרקון, מרלין לשנייה אחת היה רגוע. הוא ראה את גוון, וחיבק את גאיוס, והצביטה שברך כלל הרגה את מרלין כשראה את גוון וארתור ביחד הייתה הרבה פחות מורגשת עכשיו. מאז ומתמיד מרלין חווה את אותה צביטה בלב כשראה את ארתור עם אינספור הנשים שסבבו, אולי חוץ מהתקופה שמרלין היה עם פרייה, אבל עם פרייה זה שונה. כשמרלין היה עם פרייה, הוא היה מלא כולו בתחושה של להיות נאהב ע"י מישהו, בתחושה של לא-להיות-מושפל על ידי ארתור, זו הייתה הפעם הראשונה שמרלין הרגיש את אותה התחושה, שעכשיו הוא יודע שהוא התאהב בתחושה עצמה יותר מאשר שהתאהב בפרייה עצמה. כשהרים מרלין את ראשו, בעודם פוסעים אל תוך הטירה, עיניו נתפסו אל תוך עיניו של אות'ר, שהביט בו בחשד עמוק. מרלין בלע רוקו וראשו החל לערפל בשנית, האושר שהציף אותו עד לפני אותו הרגע נשכח כלא היה. מרלין ידע שאות'ר יודע שאי אפשר לחסל דרקון בלי קסם, או לפחות בלי דרגון-לורד, שכיודע לא הצטרף אליהם לקרב, זאת אומרת, לא הדרגון-לורד שאות'ר יודע עליו. מרלין נשם עמוק והסתגר בחדרו, מתעלם מקריאותיו של גאיוס לארוחת ערב ומקריאותיו לארוחת הבוקר, מתעלם אפילו כשגאיוס דפק על דלתו ואמר שארתור רוצה לראות אותו. מרלין ניסה לחשוב על דרך להשקיט את המצב. הוא היה בטוח שאות'ר יחקור לעומק העניין, הוא לא ישקוט עד שיימצא פתרון הגיוני, או לפחות עד שייגלה את סודו של מרלין-דבר ששלל את האפשרות של להתחמק מאשמה וזהו. הוא היה חייב לספק לאות'ר תשובה שתפסק אותו ותגרום לו להפסיק בחקירה. הוא נשך את שפתיו עד שהחל לטעום את דמו ואלפי מחשבות ריצדו במוחו.
מרלין פלט קללה עסיסית, ומיד אחר כך נשמעה דפיקה בדלתו.
"אני לא רוצה לאכול, גאיוס, וכן, אני בטוח" מרלין נאנח והחזיר את ראשו אל תוך הכר.
"כאילו שהייתי מציע לך אוכל" לגלגל קולו המעומעם של ארתור מעבר לדלת. מרלין זינק ממקומו ופתח את הדלת, מוצא שם את ארתור, לבוש וזועף.
"ארתור" מלמל מרלין.
"מרלין" זעף ארתור.
"אני מצער שלא הופעתי הבוקר" הוא בלע את רוקו.
"ואני לא מתכוון לוותר לך על זה," ארתור שינס ידיו, "זה שניצחתי בקרב עם הדרקון לא אומר שהדברים יישתנו-" מרלין גיחך לעצמו וקיווה שדבריו של ארתור באמת ינובאו, "-החדר שלי מבולגן יותר מאי פעם בגלל כל הרעש שהיה עם בואו של הדרקון ואני רעב עד מוות אחרי הקרב, זה בהחלט לא הזמן לנוח ולהסתדר בחדר"
מרלין נשם עמוק והתקדם יחד עם ארתור לכיוון חדרו, שולח מבט בגאיוס ולפי מבטו איכשהו עלתה במרלין המחשבה שהיה זה גאיוס שהזעיק את ארתור בשביל להוציא אותו מחדרו. הוא אמר לעצמו שיתנקם בו מאוחר יותר, ובזמן שהגיש לארתור את האוכל שאכל ברעבתנות החל מרלין לסדר את חדרו של ארתור ולהמשיך לחשוב על רעיון בשביל לפתור את התסבוכת. הרעיון שעלה במוחו של מרלין לא היה מושלם, אבל כשזוג שומרים נכנסו לחדרו של ארתור, שהיה בשלבי סיום הארוחה, וקראו דווקא למרלין להיפגש עם המלך, הוא הבין שהוא לא יוכל להשיג משהו טוב יותר.
"למרלין?" הופתע ארתור והביט בלגלוג במשרתו. הוא היה בטוח שהמלך עומד לקרוא לו בשביל לתת לו שבחים על הניצחון מול המפלצת האימתנית, אבל איכשהו יצא שמרלין הוא זה שעומד לקבל את השבחים, או מה שזה לא יהיה.
מרלין השאיר את החולצה המקומטת של ארתור שהייתה בידו על המיטה והחל לפסוע לעבר השומרים.
"רגע, רגע, על מה כל זה?" התרומם ארתור ממקומו.
שומר אחד משך בכתפיו, והשני אמר: "לא נאמרו לנו פרטים, התבקשנו רק לקרוא לעוזרו של הנסיך" בצייתנות.
"אם כך," ארתור הוריד את המגבת שהייתה בידו אל השולחן, "גם אני מצטרף"
"לא!" זינק מרלין תרם ארתור באמת יצטרף אליהם לשיחה וכל תוכניותיו ייהרסו, "אני מתכוון, אין לך בשביל מה. זו שיחה פשוטה, הוא בטח רוצה לשאול או לברר משהו, זה הכל. כדאי שתישאר פה בחדר ותסיים לאכול לפני שהאוכל יתקרר. אני אחזור עוד לפני שתסיים את הארוחה, אני מבטיח"
מרלין בהה במתיחות בארתור, שפשוט נשאר דומם במקומו כאשר השומרים הובילו את מרלין החוצה, סוגרים את הדלת ומשאירים את הנסיך בתוך החדר.
וכאילו שארתור יקשיב אי פעם למה שמרלין אומר לו. הוא חיכה שמספר שניות יעברו ואחר כך פתח חרישית את דלת חדרו, מציץ החוצה כגנב בשביל לוודא שהשומרים ומרלין לא נמצאים בקרבת מקום. כשמשרתת אחת נתקלה בראשו המבצבץ של ארתור מתוך חדרו והרימה אליו גבה, ארתור כחכח בגרונו ויצא מהחדר בטבעיות, מתקדם לעבר חדר הישיבות של אביו כאילו דבר לא קרה. דלת חדר הישיבות בדיוק נסגרה כשארתור הצליח לראות אותה באופק, ושני השומרים שאספו את מרלין איתם הוצבו בפתח הדלת בשביל לשמור בפני מטרידים. ארתור זקף ראשו והתקרב אליהם במתינות.
"בגלל שלקחת את המשרת שלי," הוא פתח את דבריו בזעף, "החדר שלי מלא עכברים ואין מי שיתפוס אותם. זו מחובתכם עכשיו ללכת ולתפוס כל אחד ואחד מהם"
"אבל.." מלמל אחד מהם והביט בשני, שהחזיר לו בדיוק את אותו מבט אובד עצות, "המלך ציווה עלינו לעמוד פה ולשמור שאף אחד לא ייכנס"
ארתור הרהר בכובד ראש לשנייה והגיע לפתרון משכיל, "אם כך, אני אשאר ואשמור על הדלת בזמן שאתם תלכו ותתפסו את העכברים. זה עדיף על פני לתפוס את העכברים בעצמי"
השומרים נראו מסופקים, "אתה אדיב מאוד, נסיכי" אמר השומר השני.
"נחזור במהרה, אל תדאג" הוסיף הראשון.
"קחו את הזמן, אני אכעס מאוד אם אגלה שלא השקעתם את כל נשמתכם במשימה ועוד נשארו שם עכברים"
השומרים הנהנו בצייתנות ומיהרו לחדרו של ארתור, בזמן שזה חיכה שהם ייעלמו באופק והצמיד אוזנו את הדלת.
"אם כך, תאמר לי," שמע ארתור את קולו של אביו, "תאמר לי איך יתכן שארתור הביס מפלצת שיכולה להיות מובסת רק על ידי קסם"
ארתור פקח את עיניו בתדהמה.
"זה פשוט מאוד, מלכי" קולו של מרלין בקע מתוך החדר בצורה ברורה ורגועה, "כאשר הדרקון נשף אש אל ארתור הוא התגונן בעזרת המגן, בעוד שהחרב שלו נשארה על האדמה. כנראה שהלהבות של הדרגון הפכו את החרב לקסומה, כידוע לך שיכול לקרות, וכשארתור הרים את החרב בשנית בשביל לדקור את ליבו של הדרקון הוא ניצח בעזרת אותה חרב מכושפת. אתה מבין, הדרקון הביא למותו של עצמו"
ארתור, ששמע את כל הנאום בצורה ברורה ומפורטת, בלי אפשרות לשגיאות, קימץ את מצחו.
"ובכן," אות'ר עדיין לא נשמע מסופק, "אמרת שארתור דקר את הדרקון בליבו, איך ארתור ידע היכן הוא נמצא?"
"אני אמרתי לו, כמובן"
"ואתה יודע?" אות'ר היה נשמע ספקן.
"בצידו הימיני, בהחלט" הוכיח מרלין שספקותיו של המלך לשווא, ואחר כך הייתה שתיקה. כנראה שאות'ר לקח לעצמו דקה בשביל לחשוב ולשחזר את המאורע.
"משוחרר" אמר לבסוף וארתור זינק על רגליו בשביל להסתלק מהאזור.
הוא התפרץ לחדרו ואמר לשומרים שהם רשאים ללכת, אחר כך סילק גם את מרלין שנכנס מוכן לעבודה, ולבסוף שקע עם אפו אל תוך הכר.
הוא היה צריך לקחת רגע בשביל לחשוב.
הוא היה בטוח שזה לא מה שקרה שם, בזירת הקרב עם הדרקון. הוא בסך הכל נתן מכה פשוטה בדרקון עם החנית שלו, שבכלל לא עבדה, אלא גרמה לו להתעצבן ולהלום בו בחוזקה ולאבד את ההכרה. כשהוא התעורר, מרלין כבר היה שם, עומד במרכז השממה, ומבשר לו שבדרך פלא הוא ניצח.
הוא בהחלט לא הביס אותו עם חרב שכושפה על ידי להבת הדרקון, והוא בהחלט לא ידע שהלב של הדרקון נמצא בצידו הימיני, כמו שהוא ידע שהוא אפילו מעולם לא דיבר על זה עם מרלין.
הוא גם ידע שמרלין בטוח שיקר למלך, מה שגרם לו לתהות למה. בהתחשב בעובדה שמרלין היה היחיד שנשאר ער כשהדרקון נעלם, הוא כנראה גם היחיד שיודע מה קרה, ואפילו אם לא, הוא היה יכול פשוט להגיד למלך את האמת: שגם הוא איבד את ההכרה או משהו, ושהוא באמת לא יודע.
ארתור החליט לרדת בעצמו לשורש העניין ולברר, ובעזרת כמה ספרים שהשאיל מהספרייה המלכותית הוא נוכח לדעת שבאמת אפשר להביס דרקון רק באמצעות קסם חזק במיוחד או בעזרת דרגון-לורד, שמן הסתם משתמש בסוג של טכניקות קסם מיוחדות משלו. כיוצא מאלה, ובהתחשב בעובדה שמי שכנראה הביס הדרקון את היה מרלין, התשובה הברורה ביותר היא שמרלין הוא או קוסם חזק במיוחד או דרגון-לורד בעצמו, מה ששניהם לא הגיוניים. או שמא שכן?
היום שאחר כך התנהל קצת שונה מהרגיל. בזמן שמרלין סידר את חדרו של ארתור, הנסיך בעצמו לא יצא לאימוני לחימה או לציד או לפעילויות אחרות למיניהן כפי שנהג לעשות מידי יום, אלא רק שכב על המיטה ובהה במרלין עובד. מרלין החליף מבט חטוף פעם בכמה זמן בארתור, וכשראה שהוא עדיין בוחן הוא חזר לעבוד בקפדנות.
"הכל בסדר?" שאר לפתע מרלין ושבר את הדממה.
"מצוין. למה?" ענה ארתור בסתמיות.
"אני לא יודע, אתה שקט"
"אין לי מה להגיד" ארתור לא כל כך תירץ.
"ואתה נשארת בחדר היום, אתה חולה?"
"לא, פשוט אין לי משהו אחר לעשות"
מרלין הביט עוד כמה שניות בארתור ואחר כך הסיט את מבטו בשנית, חוזר אל עבודות היום-יום שלו, מרגיש את מבטו הצולב של ארתור נעוץ בגבו.
ארתור, לעומת זאת, בחן כל צעד של מרלין. זה נראה טבעי, אין ספק, ולא נראה שיצור עלוב וחלש כמו מרלין יכול להיות קוסם דגול או דרגון-לורד בכבודו ובעצמו. הוא נאנח וטמן ראשו אל תוך הכר. מרלין הסיט מבטו והפעם הוא זה שבהה בארתור. רק עכשיו, שמבטו של ארתור לא צרב והטריד אותו, מרלין שם לב שארתור היה חסר חלק עליון, וגבו, שצורתו החסונה של ארתור התבטאה אפילו בצורת גבו, היה רחב ומרשים.
"מה יש, ארתור?" מרלין שאל לבסוף בנימה קלילה והתיישב על קצה מיטתו של ארתור, מחכה לראות אם הוא יגרש אותו ממנה, אך כשהוא המשיך לשתוק ורק הסתובב על גבו והביט במרלין הדממה הפכה למעיקה במקצת. מרלין, שהרגיש מוטרד במיוחד, לא הצליח להתאפק והעיף מבט חטוף בבטנו של ארתור. כצפוי, היא הייתה מלאה ריבועים מושלמים, וכתפיו, שהיו רחבות וגבריות במיוחד, היו פרוסות לשני הצדדים, מתגרות בו.
"תגיד לי, מרלין" הרהר ארתור, "קוסמים. איך.. לדעתך.. הם נראים?"
מרלין זע באי נוחות על מיטתו של ארתור, שרק עכשיו שם לב לזה, דרך אגב, אבל למרות המבט החטוף והלא מרוצה שהעיף ארתור במרלין שישב על מיטתו, הוא שתק ולא אמר דבר.
"רגיל, אני מניח" מרלין אמר בקול חנוק במקצת, אבל טבעי יחסית.
ארתור בהה בתקרה, "אתה חושב? למה?"
"אני לא חושב שצריכה להיות סיבה שהם ייראו שונה, הם פשוט.. אנשים רגילים.. עם יכולות שונות משל אנשים אחרים" מרלין בחר את מילותיו בקפידה.
ארתור בהה עכשיו במרלין שנייה ארוכה, "ואתה חושב שאני הייתי מזהה קוסם אם הייתי רואה אחד?" הוא שאל בקול שקט אבל יציב.
"למה כל השאלות האלה פתאום, בכל מקרה?" מרלין נזעק באי נוחות.
"פשוט תענה לי, מרלין" הדגיש ארתור את שמו, מה שגרם למרלין לייצב את גבו ולחשוב עמוק.
"אני חושב," החל מרלין להגיד, "שאם באמת היית מנסה, היית מצליח להבין שאותו אדם הוא קוסם"
ארתור פער עיניו בתדהמה, מילותיו של מרלין מהדהדות והולמות בחזו בחוזקה. לראשונה, המשרת חסר הערך שלו צודק, ולראשונה הוא גם לא חסר ערך יותר. הוא קוסם, פאקינג קוסם, או דרגון-לורד, אבל זה לא באמת משנה הרבה. הפעם ארתור הביט במרלין בדרך אחרת, ופתאום הוא לא הצליח להבין איך לא שם לב לזה מקודם. כל תנועה של מרלין, כל מבט, כל חיוך, כל צליל, כאילו שידרו אל העולם מן זעקה נואשת וחרישית שאומרת 'אני קוסם', והפעם, ארתור נחרד לשים לב שהחיוך שמרלין שלח אליו שכסיפר לו משהו משעשע נראה אחרת. הוא כבר לא היה חסר ערך, הוא לא היה יכול לראות את מרלין כאחד חסר ערך, הוא ראה את מרלין כאחד שהרבה יותר טוב ממנו עצמו, מהנסיך הגדול של קמלוט. הוא כבר התחיל להרגיש את ההערצה שלו כלפיי מרלין גועה בתוכו.
"מרלין, תעוף מפה" ארתור השתנק ודחף את אפו אל תוך הכרית, מנסה להרגיע את כל גופו שפעם בחוזקה ובסחרור.
"מה?" מרלין השתומם.
"שמעת אותי, עוף מפה לפני שאני אאבד את הסבלנות" קולו של ארתור היה מעומעם, היה ברור שהוא בקושי נושם בתוך הכרית.
"ארתור, אתה בטוח שהכל בסד-?"
"מרלין!"
ומרלין בלע את רוקו ויצא מהחדר במהירות, משאיר את ארתור בחדר הדומם, מתנשף במהירות, מביט בתקרה ולא מפסיק לרצד לעצמו תמונות של מרלין בראש.
זו הייתה ההתחלה, חשב לעצמו ארתור בשביל לסדר לעצמו את המחשבות בראש. הכל התחיל בזה שהוא התחיל לראות את מרלין כאחד ששווה לו. הוא נאבק עם עצמו והתעלם מזה שהוא, ארתור, יכול להיחשב מעל אנשים מסוימים בגלל הגנים והירושה שלו, ואילו מרלין יכול להיחשב מעל אנשים מסוימים בגלל כשרון, שנחשב כמתנה במקומות מסוימים, כך קרא לפחות באותם הספרים. כאשר מרלין נהיה אדם שווה לארתור, מרלין נהיה אדם עם חיוך שווה יותר לחיוך של ארתור, עיניים ששוות יותר לעיניים של ארתור, גוף שנהיה שווה יותר לגוף של ארתור ואופי שנהיה שווה יותר מהאופי של ארתור- זאת אומרת- ל-אופי של ארתור.
הוא מצא את עצמו בוהה במרלין בלי ששם לב, חושב על מרלין ללא רצונו, מדמיין את מרלין בסיטואציות הכי לא הולמות. במקום לסלוד מהעובדה שמרלין קוסם, במקום להסגיר אותו לאביו, ארתור קלט שדווקא עכשיו הוא מוצא את מרלין מושך יותר מתמיד. משהו בטוח דפוק אצלו, ככה הוא האמין.
"לעזאזל איתך" רטן ארתור בין שיניו וזרק את הכרית על הרצפה, לאחר שהתעורר בגלל אותם חלומות לא ראויים על מרלין. ארתור טמן את ראשו בין כפות ידיו ונאנק מכעס ותסכול, חזק מספיק בשביל לגרום למרלין- שעבר במקרה ליד דלתו של הנסיך בדרך לחדרו שלו אחרי יום עבודה מפרך- להתפרץ לחדר בלי לדפוק על הדלת, כמו תמיד.
"מה אתה-?" ארתור נאנק כשראה את מרלין עומד במרכז חדרו ללא חולצה עליו, "איפה החולצה שלך?" הוא אמר בין שיניו וכיסה את עיניו.
"הא" מרלין התמהמה והביט מטה, "החולצה הייתה מיוזעת ומלוכלכת אחרי העבודה באורוות, אז הורדתי אותה ושמתי אותה אצל גוון, שאמרה שתכבס אותה בשבילי עד מחר"
"אז תשים על עצמך משהו" ידו השמאלית של ארתור כיסתה את עיניו ומבטו היה מושפל אל המיטה.
"מה איתך?" גיחך מרלין, "אנחנו שנינו גברים, חוץ מזה, אני רואה אותך בלי חולצה כמעט כל יום" והמשפט שמרלין אמר היה המשפט המושלם ביותר שהיה יכול להגיד בשביל להוציא את ארתור מדעתו. ארתור גנח חרישית, הרים את הכרית שזרק קודם על הרצפה והעיף אותה אל מרלין.
"היי!" מרלין הטה גופו הצידה קצת והתחמק מהכרית, "מה הבעיה שלך בזמן האחרון, ארתור?" הוא כעס.
"תעוף מפה, מרלין" ארתור ייבב.
מרלין פלט צליל זועף ויצא מהחדר בטריקת דלת. ארתור הרים לבסוף את מבטו וגרר רגליים אל עבר הכרית ששכבה בשקט על הרצפה הקרירה. הוא טמן ראשו בתוכה, מקפל את גופו, נאנק, גונח, מתנשף בכבדות. הוא לא היה רגיל לאפק את תשוקותיו בצורה כזו, והתחושה הזו הוציאה אותו מגדריו.
מרלין מאז ומתמיד כיכב במחשבותיו של ארתור. באופן תמידי, זו הייתה האמת. ההבדל היה שבהתחלה הוא כיכב בתור הזר שהעז להתחצף אליו, אחר כך בתור המשרת הלא יוצלח, לאחר מכן בתור החבר הכי טוב, ולבסוף, הוא ריצד במחשבותיו של ארתור ממש כאילו היה כוכב פורנו, וזה הטריף את ארתור מדעתו.
ארתור היה איש של פעולות, כשמצא מישהי שמוצאת חן בעיניו הוא היה מחייך, ניגש, ומכאן העיניים התגלגלו בדרך מספקת ביותר. לעומת זאת, הרגשות המפתיעות שלו כלפיי מרלין בלבלו אותו. קודם כל הוא לא היה בטוח מה הם ולמה הם הגיעו או אפילו ממתי, ודבר שני, טוב, מרלין היה גבר, מה שהוציא את האפשרות שמשהו ייקרה ביניהם.
מרלין, לעומת ארתור, היה איש של הגיון. על סדר היום שלו היה לאפק את רגשותיו, זה היה לו טבעי לאהוב מישהו מרחוק. זה גם היה על סדר יומו להתאהב בגברים. מרלין פשוט נולד כזה, בדיוק כמו שנולד בעל כוחות קסם. מרלין אהב- אומנם עמוק בליבו, ולא העז להודות בזה אפילו לעצמו- את סדר יומו. הוא קם מידי בוקר בשביל לפגוש את ארתור ולהעביר איתו את מרבית שעות הזמן, סידור שהיה מאוד נוח, בהתחשב בעובדה שמרלין נהג להביט בארתור ממרחק ולצלם כל תנועת גוף שלו, בשביל לשחזר את זה אחר כך. לאימתו של מרלין, קרה משהו מאז שחזרו שניהם מהקרב עם הדרקון, וארתור נראה מוטרד ומרוחק. מרלין ניסה לתחקר את ארתור על מה מדובר, אך משום מה הוא תמיד היה מסולק על ידי אלימות או איומים.
לא נותר למרלין הרבה מה לעשות חוץ מלהמשיך כרגיל, לקוות שהכל זה תקופה חולפת שתגמר בקרוב.
בדרכו אל חדר הישיבות של אות'ר, על מנת להחזיר את כלי הנחושת מהניקוי היסודי, מרלין נחסם על ידי השומרים בטענה שהוא בשיחה חשובה עם הנסיך ובשום אופן אסור לאף אחד להפריע. מרלין בלע רוק מסקרנות והתרחק באיטיות מהמקום. לסלק את השומרים ממקומם התגלתה למרלין זה מכבר כמשימה פשוטה במיוחד, ואחרי שאסף אבנים קטנות מהחצר הוא הציב אותן בצידו השני של המסדרון, חלף על פני השומרים בתמימות, ובעזרת לחש פשוט גרם לאבן קטנה לרחף היישר אל אפו של אחד השומרים.
"אח" הוא מלמל ושפשף את אפו, שותפו הנמיך מבטו והסתכל על האבן שנחה בתמימות לרגליהם. הוא הסיט מבטו מכיוון בואה של האבן, בדיוק בזמן בשביל לקבל אבן נוספת במצח.
"איי" קפץ השומר השני, וכשמטר נוסף של אבנים נשלח אליהם הם רצו אל מקום בואם, זועפים ונחושים למצוא את הפרחח שהעז להתעסק עם שומרי המלך.
קל מידי, חשב מרלין והתקרב אל הדלת, פותח אותה באיטיות ומציץ אל תוך החריץ שנוצר. ארתור זע בחדר באי נוחות, מקבל תשובה שלילית וחורצת מאביו.
"אין שום סיבה הגיונית לכך," המשיך אות'ר, "זו טרחה גדולה מידי להחליף משרתים, וזה לא שחסרים לי דאגות על הכתפיים בשביל להתעסק עם השיגעונות שלך, ארתור"
"ובפעם המאה, אלא לא שיגעונות" חרק ארתור בין שיניו, "הוא כבר לא.. מוצלח, כמו שהיה בעבר" ארתור נאנח.
"אם כך, תאלץ לנהוג כלפיו ביד קשה וללמד אותו איך מתעסקים עם יורש העצר" אמר אות'ר בקלילות.
ארתור חיכה שנייה במקומו, נראה היה שזה סופה של השיחה, ולכן החליט מרלין להתרחק מהדלת ולחזור אל עבודותיו. אם כך, אז על זה העניין? ברור שהם דיברו עליו שם, בחדר הישיבות. לארתור אין עוד משרתים פרטיים, מלבד מרלין, ואם הוא כבר לא מרוצה מהעבודה של מרלין זו כנראה יכולה להיות הסיבה לריחוק הפתאומי. אם זו באמת הסיבה, זה יהיה קל יותר מהמצופה, מרלין פשוט צריך להכפיל את המאמץ בעבודתו ולקטר פחות. ייתכן שבאמת היה מטרד בזמן האחרון, אבל הוא לא מתכוון לתת לארתור להתאכזב ממנו בשנית, בטח לא לתת לו הזדמנות להפנות כלפיי מרלין יד קשה.
הוא ניגש במהירות אל חדרו של ארתור והחל לסדר אותו בקפדנות, אחר כך הוא ניקה את הרצפה, תפס את שני העכברים, הגיש את ארוחת הערב כבר על השולחן ובזמנו הפנוי שנשאר הוא אפילו סידר בזהירות את הבגדים שיילבש ארתור ליום של מחרת. כשחזר לבסוף ארתור באנחה אל החדר, הוא פער עיניו בהפתעה לראות את מרלין עומד בו, ומופתע עוד יותר לראות את מצב חדרו הנוצץ.
"מה עשית כאן?" הוא מלמל והוריד באיטיות של הג'קט, מרלין ממהר לרוץ ולקחת אותו מידיו בשביל לתלות אותו בארון המעילים.
"סידרתי, כמובן. ועכשיו תשב-" מרלין הזיז את הכסא אחורנית בשביל שארתור יוכל פשוט לשבת בצורה חלקה, "-אתה בטח רעב, ארוחת הערב כבר מוגשת וכדאי שתאכל מהר לפני שיתקרר" מרלין חייך וארתור עשה כדבריו, אוכל את ארוחת הערב שהייתה טעימה להפליא.
"אז איך.. הספקת לעשות את הכל?" פלט ארתור בזמן שמרלין עמד בשתיקה והביט בו אוכל.
"עבדתי מהר" מרלין חייך, מרגיש שמשימתו הושגה וארתור בוודאי גאה בו עכשיו.
"ועבדת.. לבד? אני מתכוון.. בלי שום.. עזרה?" ארתור שאל בזהירות.
"לא, לגמרי לבד" מרלין חייך בתמימות ובסיפוק.
ארתור נאנח והביט מסביב, "כי, אתה יודע," הוא השיב מבטו אל מרלין, "זה נראה כמעט.. אל טבעי.. לארגן הכל כל כך מהר ככה פתאום"
מרלין עיקם מבטו, לא מבין לאן ארתור חותר, "לא, כבר אמרתי לך, ארתור, פשוט עבדתי מהר"
ארתור הזעיף פנים והחל לאבד את סבלנותו. הוא גרר את הכסא אחורנית, ממלמל "שבעתי, אתה יכול ללכת עכשיו", וניגש אל המיטה.
"אתה בטוח?" מרלין נרתע, תוהה אם עשה משהו לא נכון, "כי השארת די הרבה בצלחת.."
"לא, זה הספיק לי" ארתור נשאר אדיש והחל לסדר את מיטתו לשינה.
"אני אעשה את זה" זינק מרלין, "לעזור לך גם לחליף בגדים?"
"לא!" קפץ ארתור אחורנית, מושיט יד מזהירה אל מרלין שרכן כלפיו בשביל לעזור לו להוריד את החולצה. מרלין פער עיניו בתדהמה וארתור כחכח בגרונו.
"כבר אמרתי לך, זה בסדר, אתה יכול ללכת"
מרלין העיף מבט אומלל בארתור, אך לא אמר דבר ויצא חרישית מחדרו של הנסיך. ארתור בהה בדלת שנסגרה אחרי מרלין, וכשהתקשה להוריד את החולצה שהייתה קשורה עם שרוכים מאחורה הוא נכנע ופשוט נרדם עם אותם הבגדים. זה לא טוב לו, ארתור חשב, להיות כל כך הרבה זמן לצד מרלין. הוא מרגיש מוזר ומצליח להבחין שהוא עומד לאבד שליטה כשמרלין קרוב אליו יותר מידי. זה יביא רק צרות, והוא חייב לנסות לדבר עם אביו לפחות עוד פעם אחת לגבי החלפות המשרתים.
הפעם גילה מרלין על השיחה של ארתור ואות'ר מפיה של מורגנה.
"קרה משהו בינך לבין ארתור?" היא שאלה ביום של מחרת.
"אני לא בטוח, למה?" סקרנותו של מרלין עקצצה בליבו.
"ארתור התחיל לדבר עם אות'ר היום בארוחת הצהריים על החלפת משרתים, אות'ר לא הסכים אבל נראה שארתור נעול על דעתו. אתה בטוח ששום דבר לא קרה ביניכם?"
מרלין נשם עמוק, מנסה לעכל את הידיעה החדשה.
"אני חושב שאני יודע על מה מדובר," הוא ניסה לחשוב על דרכים נוספות בשביל לספק את רצונו של ארתור, "למעשה," הוא נדרך נחוש במקומו, "אני עומד כבר עכשיו לנסות לתקן את זה. תודה מורגנה" הוא קרא כאשר התחיל להתרחק ממנה, מורגנה מנופפת לו בבלבול.
ארתור שם לב לזה, שמרלין קם מוקדם יותר בבקרים ונרדם מאוחר יותר בלילות.
"ישנת בכלל הלילה, מרלין?" הוא שאל אותו יום אחד כשהעיגולים הסגלגלים מתחת לעיניו היו בולטים מתמיד.
"היו לי כמה משימות שהייתי צריך לסיים" הוא רק ענה, מתחמק מתשובה ישירה, אבל שניהם ידעו את מה שניסה להגיד בעקיפין. בהתחלה מרלין היה עוד בסדר, פשוט מותש קצת ומפהק מידי פעם. כשחלף שבוע וההרגל החדש של מרלין לא השתנה ארתור שם לב שמרלין מתנהג מוזר יותר. הוא נעצר באמצע ההליכה, נשען על הקיר, ורק אחרי כמה שניות ממשיך ללכת. כבר יצא כמה פעמים שארתור הסביר למרלין את מטלותיו להיום, אבל מרלין, שישב בקיפול ידיים של השרפרף, נרדם באמצע הנאום.
"תגיד לי, כמה לילות כבר לא ישנת?" ארתור סטר קלות של לחיו של מרלין, שנרדם באמצע קיפול הבגדים.
"הא?" מרלין פקח עיניו והרים ראשו במהירות, חוזר בערפול אל הבגדים שבצד המיטה.
"מרלין!" ארתור זעף שמרלין התעלם משאלתו.
"המ?"
"כמה לילות כבר לא ישנת?" ארתור חרק בשיניו.
"לא משהו רציני" מרלין חייך, אבל החיוך שלו היה קטן מאוד, כאילו מתאמץ בכל כוחו לחייך חיוך מלא, אך הלחיים שלו עייפות מידי בשביל להתקמר כלפי מעלה.
"תענה לי, מרלין" קולו של ארתור היה חמור.
"הממ" הרהר מרלין ושחזר את הלילות האחרונים, "שלושה, אולי ארבעה, ארבע וקצת.." הוא חייך בקטנה וחזר אל הבגדים.
"מרלין!" ארתור פער פיו ועיניו, "לך לישון, עכשיו!"
"מה?" מרלין הופתע, "לא, אבל אני צריך לסיים לקפל את הבגדים, ולהתחיל להכין את ארוחת הערב וכנראה תוך כדי לשייף את החרבות הישנות שבמרתף.." מרלין כאילו נזכר במשהו והתרומם בעגמומיות, "אולי כדאי שאני אלך לחמם תפוחי אדמה עכשיו" הוא מלמל והחל ללכת בצעדים כושלים לעבר הדלת.
ארתור התכוון לצעוק על מרלין שיעוף-לישון-אבל-מיד, בדיוק כשמרלין נפל את ברכיו ואיבד את ההכרה. ארתור רץ אליו והביט בפניו, שהיו חיוורות יותר מתמיד, והשקיות מתחת לעיניו כאילו התנפחו והכפילו עצמן.
"לעזאזל" פלט בין שיניו והרים את מרלין ששכב מקופל בין ידיו החסונות, "לעזאזל הבגדים" הוא מלמל וזרק את הבגדים על הרצפה, מפנה את המיטה, "לעזאזל איתך" הוא דיבר אל מרלין והניח אותו בעדינות על המיטה. ארתור תהה מה עליו לעשות עכשיו. הוא הגיע למסקנה שמרלין כנראה פשוט ישן עכשיו, וכל מה שעליו לעשות זה לחכות שיצבור מספיק שעות שינה. בהתחלה ארתור פשוט ישב לצד המיטה והביט במרלין בשעמום. מאוחר מידי בשביל לצאת החוצה, והוא עצמו צריך לישון, אילולא מרלין לא היה תופס את מיטתו. מרלין כיווץ עיניו, מלמל משהו חרישית והתהפך על צירו, חוזר לישון. ארתור נדרך במקומו, אך כששם לב שמרלין שקע שוב בשינה עמוקה הוא נאנח, פעולה ששם לב שביצע הרבה בזמן האחרון, ובהה במבטו החולמני של מרלין. הוא תהה אם מרלין חולם עכשיו, כי זה לא שהיה לו משהו יותר טוב לחשוב עליו. ברגע של איבוד עשתונות, ארתור תהה אם מרלין אי פעם חולם עליו, אבל אחר כך הוא ניער ראשו ואסר על עצמו לחשוב שוב מחשבות שכאלה. עיניו טיילו בין שפתיו, צווארו ועיניו הסגורות של מרלין. מרלין היה עכשיו חסר הכרה, חסר אונים, וארתור לא היה יכול לאפק את עצמו. הוא היה חייב לנסות, חייב לנצל את ההזדמנות, חייב לטעום ולו פעם אחת את טעם שפתיו של מרלין. הוא רכן קדימה, נשען על מרפקיו, והידק את שפתיו את אלו של מרלין בעדינות. לא להיסחף, אלא רק לגעת בהן, לטעום את טעמן. אותן שניות בודדות על שפתיו של מרלין סיפקו אך בקושי את ארתור, שהצליח להתגבר על עצמו והתרומם חזרה מעלה. הטעם היה מלוח ומתוק בו זמנית, השפתיים היו יבשות, כנראה בגלל מצבו הבריאותי הנוכחי של מרלין, אך בעלות טעם ממכר, הרגשה של עוד. ארתור החל להצטער על שעשה את הטעות הזו, הוא ידע שמעכשיו הוא לא יצליח לנתק את ראשו ממחשבות על מתי יוכל לטעום שוב את אותו הטעם. הוא כפה על עצמו לישון, וככה הוא נרדם למרגלות מיטתו, יושב על הכסא, ידיו אוחזות בידו של מרלין וראשו נח עליה. הוא אהב את ההרגשה של היד הקרירה של מרלין על לחיו הלוהטת, ונרדם למשך אותו הלילה.
עוד שבוע עבר בעצלתיים בממלכת קמלוט. הימים נמרחו, הם היו ארוכים ומייגעים, נמתחים כמו מסטיק לעוס היטב. מרלין, שסוף סוף קיבל את שנת הלילה שלו בחזרה, לא היה מודע לזה שדווקא ארתור הוא זה שלא מצליח להירדם היטב בערבים החמים. ארתור התנשם והתנשף בחוזקה מידי לילה, מנסה להוציא את התמונה של מרלין שוכב על מיטתו מראשו, אך ללא הצלחה. ארתור היה מיואש, ונראה שהמשתה שערך אביו באותו סוף שבוע נפל בדיוק בזמן. ארתור הצטייד בגביע פרטי, ודאג באופן אישי לרוקן ארבעה בקבוקי יין משובח.
"כדאי שתוריד את התדירות" היה זה אביו שהעיר לו בפעם הראשונה, כשארתור היה בדרכו לסיים של הבקבוק השני. ארתור רק חייך והתעלם מההערה.
מורגנה היא זו שניגשה אל ארתור כשפתח את בקבוקו הרביעי. היא הביטה בעיניו ושאלה אותו האם הוא לא שיכור מספיק, אך ארתור רק צחק, מלמל משהו על זה שהוא עדיין מרגיש את הסבל, מה שאומר שהוא לא שיכור מספיק, והחל לבלוע את תכולת הבקבוק המלא-לא-לעוד-הרבה-זמן.
בדרכו של ארתור אל הבקבוק החמישי, היה זה תורו של מרלין, שאגר סוף סוף אומץ, לגשת להעיר לו.
"אני חושב שזה מספיק" מרלין הנמיך את ידו האוחזת בבקבוק של ארתור. ארתור, שאישוני עיניו רעדו מרב שהיה שיכור, רק בהה במרלין בהערצה.
"מרלין" הוא מלמל מבין שפתיו שהיו אדומות יותר מתמיד, כנראה בגלל צבעו של היין.
"כן, זה אני, מרלין. ואני חושב שאתה הרבה יותר מידי שיכור, ארתור, אתה צריך ללכת לישון עכשיו"
ארתור חייך בטמטום וחיבק את מרלין, מפיל את כל משקל גופו של גופו הצנום של מרלין.
"אני אוהב אותך, מרלין" הוא אמר בקול מתפנק.
"גם אני אוהב אותך, ארתור" מרלין נאנח, רגיל למנהגים הקבועים שהיו לאנשים שיכורים, "ועכשיו, תלך לישון"
"אז תבוא איתי" ארתור חיכך את ראשו בלחיו של מרלין, ממש כמו חתול, ומרלין רק אחז את ארתור, מתעלם.
"בסדר, רק תבוא" הוא גרר את ארתור, שהחל בצעדים כושלים לעבר חדרו, מעביר את משקל גופו מרגל, לרגל, למרלין.
כשהגיעו לבסוף השניים לחדר השינה מרלין עזר לארתור להתיישב בבטחה בקצה המיטה. הוא כרע ברך והסיר את נעליו, אחר כך הורה לו להרים את ידיו ועזר לו גם לפשוט את חולצתו. הוא הוריד את העיטורים שהיו על זרועותיו של ארתור ותמך בראשו כשארתור נשכב באיטיות על כר המיטה. הוא לקח את השמיכה הדקיקה וכיסה היטב את גופו של ארתור.
"לילה טוב" אמר והחל להתרחק.
"לא" קרא ארתור בישנוניות, מושיט ידיו את מרלין כמו תינוק, "תישאר"
מרלין נאנח, "אני לא יכול להישאר, אני צריך לחזור לנקות אחרי כל שאר האנשים במסיבה, פשוט תירדם מהר"
"לא" ארתור התעקש, "תגיד שטיפלת בי אם יישאלו משהו. ועכשיו תישאר. זו פקודה"
מרלין הביט שנייה ארוכה בארתור, וכשראה שזה סגור על דעתו הוא נכנע והתקרב אליו, "בסדר" פלט בייאוש והתיישב על קצה המיטה, מתכנן פשוט לשבת לידו עד שיירדם.
"יש" חייך ארתור שכנראה היו לו תוכניות אחרו בשביל שניהם לאותו הלילה, שכן הוא חיבק את מרלין סביב צווארו ואחר כך נפל אחורנית, שוכב על המיטה, מפיל את מרלין עליו, ומתחיל לנשק את צווארו.
"מה-?" מרלין נזעק וניסה להתרומם, אך אחיזתו של ארתור סביב צווארו הייתה חזקה מידי, הוא היה צריך לצפות לזה.
"ששש" ציווה ארתור, "אני פוקד עלייך להיות בשקט" הוא לחש לאוזנו של מרלין, מלקק אותה קלות, ואחר כך עבר אל שפתיו, מנשק אותן נשיקה ארוכה. מרלין לא התנגד, וזה היה הסימן של ארתור להכניס את הלשון. הנשיקה נהייתה רטובה יותר כשארתור פער את פיו והחל לנשוך את מרלין נשיכות ערמומיות על שפתיו, ואחר כך חזר אל צווארו. מרלין פלט גניחה לא רצונית, וכשהתמקם בזווית נוחה יותר מעל ארתור, שעיניו השקיפו כמה היה שיכור, הוא הבין עד כמה המעשה שהוא עושה עכשיו הוא אסור. ארתור רק רוצה מגע, ומרלין היה הראשון שהוא ראה, הוא לא יכול לכפות על ארתור את הרגשות שלו כשהוא יודע שארתור פועל מתוך זווית ראייה טכנית בלבד.
"לא," מרלין יישר את גבו, מרחיק את ארתור ההמום קצת ממנו, פיו של ארתור עוד היה פעור קצת ולח מהמציצה ההגונה שהעניק לו בצווארו, "לא כדאי"
"אני לא שואל" ארתור התעלם ממרלין והושיט ידיו בשביל למשוך את מרלין בחזרה צמוד אליו, "ואם אתה לא רוצה, תראה את זה כפקודה" ארתור עכשיו הוריד את חולצתו של מרלין והחל לנשק גם את בטנו. מרלין ניסה להחזיק את עצמו, אך ידע שמאותה נקודה הוא לא יכול לשלוט על מעשיו.
"ארתור" הוא מלמל בין נשימותיו הכבדות כאשר ארתור הפך אותו, וכעת מרלין שכב על הגב וארתור רכן מעליו.
"המ?" ארתור מלמל בהיסח דעת גם הוא, פיו היה עסוק בבטנו החשופה של מרלין בשביל לענות תשובה נאותה יותר.
"רק שתדע, שאני כן רוצה" מרלין הצליח להוציא את המשפט מפיו. ארתור התרומם מעט, הביט בעיניו של מרלין עם עיניו המרצדות שלו, וחייך חיוך קטן.
"אני שמח" ארתור אמר ונשק שוב לשפתיו, שולח יד מהירה אל תוך מכנסיו של מרלין, נהנה לשמוע את מרלין גונח מתחתיו.
הבוקר הגיע מוקדם יותר משהשניים ציפו. מרלין התפלל שיקום מלפני ארתור ויספיק לצאת מהחדר, בתפילה שארתור היה שיכור מספיק בשביל לשכוח את כל מה שקרה ליל אמש, אך לרוע מזלו נראה שמרלין הוכנע תחת ארתור, וכל כוחות אזלו תחת הלילה הארוך והחסר מנוחה שארתור לא הפסיק להעניק לו, וכך יצא שמרלין שקע בשינה כה ארוכה, שאפילו ארתור, ששינתו כללה שינה של התאוששות מלילה של התהוללות ושיכרון, התעורר לפניו. הוא הרגיש דבר מה שמכביד את חזו לעלות ולרדת בקצב האחיד של הנשימה, וכשגילה שזה ראשו של מרלין, שנח בדממה מעליו, ליבו החסיר פעימה בדרך שהייתה כואבת במיוחד. ארתור כיווץ עיניו בגלל הכאב בראשו וניסה לשחזר את מאורעות אמש.
"שיט" מלמל לאוויר כשנזכר בערפול, אך כנראה חזק מספיק בשביל להעיר את מרלין. מרלין המהם עמעומים של בוקר, התמתח בין עצמו ופקח את עיניו פעמיים לפני שקלט היכן הוא נמצא. ארתור עצר נשמו, תוהה מה יהיה הצעד הבא של מרלין, ברגע שהבין שגם מרלין עצמו קפא במקומו כשהבין איפה הוא. הצעד הבא של מרלין לא היה מקורי במיוחד, כמסתבר, שכן הוא פשוט התרומם במהירות על ידיו ובהה בארתור, בדיוק באותה הדרך ההמומה שארתור בהה בו.
"מרלין" מלמל ארתור.
"ארתור" מרלין בלע רוקו, "כדאי שאני.." מלמל מרלין והחל להזדקף במקומו, מנסה להסתיר כמה שיכל בעזרת הסדין הפשוט, אך כשהבין שגם ארתור היה חשוף במלוא הדרו, ואינו יכול לקחת את הסדין לעצמו, הוא נראה אובד עצות והזיז מבטו הנה והנה בייאוש, מנסה למצוא פתרון הולם.
ארתור נאנח, "תקשיב," הוא אמר והזדקף גם הוא במקומו, מכסה את עצמו בעזרת רגליו, שקופלו כלפיי מעלה, וידיו חיבקו אותם. מרלין חשב שזה פתרון מתאים, ולכן חזר גם הוא על אותה פעולה.
"לגבי הלילה," אמר ארתור, מרלין עצר נשימה, "אתה יכול פשוט לשכוח ממנו. אני.. אני מצטער על ש.. דחקתי בך. הייתי שיכור ולא פעלתי לפי ההיגיון אלא לפי הרגש. אתה יכול להבין שזה לא ייקרה יותר בחיים, אז אתה יכול להתעלם ולחשוב שכל זה מעולם לא קרה"
מרלין פער עיניו ופתח את פיו, מחליט להגיד משהו אך מתחרט וסוגר אותו חזרה. הוא חשב לשנייה ואחר כך שוב פתח את פיו, אך שוב התחרט ושוב סגר אותו, חושב עמוק יותר הפעם.
"אמרת שפעלת לפי הרגש?" זה כל מה שהוא מצליח להגיד לבסוף.
ארתור מהנהן, ניתן לראות לפי הבעתו שהוא לחוץ.
"זה אומר, שאתה רצית, את מה שקרה פה הלילה?" מרלין פער עיניו.
"טוב, כן, בערך.. אבל זה ממש לא אמור להטריד אותך, כי כמו שכבר אמר-"
"רגע" התפרץ מרלין. נושם עמוק ומביט בארתור שנראה מתוח בהרבה ממרלין, "אז מה זה אומר על מה שאתה מרגיש כלפיי?"
ארתור לא ענה, אלא זע באי נוחות במיטה.
"יש לך רגשות כלשהם כלפיי?" מרלין המשיך באותה נימה המומה ומסוקרנת, ארתור שוב לא ענה.
"אתה אוהב אותי?" מרלין המשיך, מדגיש כל הברה. ארתור עיוות פניו בחרדה וקם במהירות ממקומו, לוקח איתו את הסדין.
"לא!" ענה במהירות, מבטו משוטט בנקודה לא ברורה "כן.." הוא היסס לרגע, "לא יודע" הוא הפנה מבטו חזרה למרלין. כשמבטו ננעץ במבט ההמום שעטר מרלין, בעיניו שהיו כוחות ובוהקות, בשפתיו שנראו פועמות ממש, בעורו שכל כולו היה חשוף, ארתור ידע את התשובה.
"כן" הוא נאנח, משפיל מבטו בחוסר אונים וחושב על מה להגיד, "אבל כבר אמרתי לך, זה לא אמור להפריע לך. אני אתגבר על זה. אני מבטיח" ארתור היישר מבטו אל מרלין, ושם לב שמרלין, שדרך אגב, עדיין עטר את אותה הבעה המומה, התרומם באיטיות ממקומו והתקרב אליו. ארתור נרתע מעט לאחור, אך מרלין הושיט את זוג ידיו קדימה, הידק אותן סביב פניו של ארתור והצמיד אותן לשלו, לנשיקה הגונה. ארתור לרגע נשתק אימה, אך ליבו פעם במהירות עצומה, וידיו כמו אינסטינקט עטפו את גופו הערום של מרלין, הגנו עליו מהעולם.
בשביל לנצל את השבוע האחרון של הקיץ, יצאו ארתור ומרלין לדהירה ליד הנחל. ארתור הציע לצאת לציד, אך מרלין שלל את האפשרות במהרה והציע להישאר ערים בלילה ולבחון את הכוכבים עם המכשיר החדש והגאוני שרכש גאיוס מרוכל שעבר בכפר לא מזמן. ארתור עיווה פניו בסלידה, ולבסוף החליטו השניים ללכת לדהירה ולעשות את מה שהם הכי טובים בו.
לאכול.
ולא, הם לא חשבו על לצאת לדהירה ולעשות את הדבר השני שהם היו הכי טובים, כמו שבוודאי כל אדם אחר שהכיר את הסיפור שלהם היה חושב, אלא פשוט לקחו את זה כמובן מאילו.
עובדה, שכאשר הגיעו לאזור מספק ומבודד מספיק, עוד לפני שמרלין הצליח להניח את הסלסילה שמילא בטרם עת בשלל פירות עסיסיים, התנפל עליו ארתור, נישק אותו בפרעות והחל לפשוט במהירות את בגדים המעטים שהניח עליו, כי, נו, בכל זאת, זה קיץ.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ApplePower
