 כינוי:
בת: 32 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מרץ 2010
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | | 28 | 29 | 30 | 31 | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 3/2010
לבבות ופרחים
אתמול, כהרגלי נכנסתי ל100 אף אם כדי להתעדכן בשירים החדשים שיצאו (הפלייליסט שלי נורא מוזנח, אני שומעת כבר כמה שנים את אותם השירים של החיפושיות, 3 דלתות למטה, להקות רוק נוספות ותוספת האחרונה לרשימה היא גבירתנו הנאווה, הלא היה הגאגא) ואחרי כמה צווחות של גסטין ביברים למינהם שמעת צווחות אשר השכל הישר ישייך לקטגוריית ה"חתול בתקופת יחום נקלע לתוך מתקן של מכוניות מתנגשות" מיהרתי לחלון כדי להגיע לשורש הבעיה ולגרש את החתול הסורר אך לא היו שם חתולים. וגם לא מכוניות. רק ילדים דתיים עליזים. ואז נפל לי האסימון, האימה הווקאלית הזו בוקעת מרמקוליי. מסכנים, הם התרגלו למוסיקה איכותית וקולות כאלה יכולים לגרום להם לחלות. למרבה ההפתעה הייתה זו אבריל לוין, יקירתי, שגרמה עוול נוראי לעור התוף שלי. ואני אוהבת את אבריל. בתקופה בה הייתי פריקית-לייט הייתי מקשיבה לה בלי הפסקה ועדיין יש בליבי פינה חמה לשיר "When you're gone". אבל אבויה, מה נהיה? לא חשבתי שפרידה מהבעל יכולה לגרום השפעה שכזה. אני מזילה דמעה.
סיימתי את ההתייפחות ולחצתי על נקסט. כעבור מספר שירים שוב שמעתי שיר עם ווקאלס שבסטטוס קוו החברתי אמורים לבקוע מתוך מעבדות קוסמטיקה תוך כדי בדיקה של קרם האנטי אייג'ינג החדש ולא מתוך המחשב שלי. סימן קריאה, כוכבית, שטרודל, דולר ושוב סימן קריאה. פתחתי את הנגן כדי להראות על מה המהומה וכמובן, מי אם לא האכסניה בפאתי טוקיו בה מתגוררים סאקורה ואש קאצ'ם שעצר לנוח בדרכו לדרבי הפיקצ'ואי בעיר פאלט. הנוסטלגיה. לכולן הייתה תקופה בה הן היו מאוהבות בביל הסולן וסברו כי הוא אל גרמני מסוקס. גם לי הייתה תקופה כזו. אני עדיין אוהבת כמה מהשירים הישנים שלהם. בעקבות פרץ הנוסטלגיה נסחפתי לביקור בכמה אתרים בנושא. ברקע השחור נתגלתה לעיניי ציפור מקלונית שיותר מאוחר התגלתה כמושא אהבתי מלפני שלוש שנים.
המחשבה הראשונית- Can it be more pussy?
המחשבה השניונית- פלאשבק ללימודי השואה. תאכל משהו, כפרה.
אח... איפה הילד הגרמני עם התספורת הסמי- אנושית שכה מצא חן בעיני. עכשיו הוא עבר התפתחות למין צ'אריזרד גותי. אני מעדיפה את צ'רמנדר.
פתאום הכל מתחבר לי. ביל הוא לא אנושי, הוא פוקימון. ולא סתם טוקיו מוזכרת בשם הלהקה. פוקימון זה יפני. וביל גם דומה קצת לאש. מה שניתן לסכם בכך שביל הוא בעצם סוג של אנימה אנושית בעל תכונות פוקימוניות. פיקה?
התחביב החדש שלי זה משחק טקסס הולדם פוקר שהורדתי לפלאפון. אני משחקת בו בהפסקות הפרסומות. מה שעצוב הוא שאני לא טובה במשחק, אני בקושי שורדת. מזל שזה רק משחק כי בקצב הזה כבר הייתי חייבת מיליונים למאפיה הסלולרית הזו. וכשאני מפסידה אני מתעצבנת. אני תחרותית ושיט כך שכשמשהו לא מסתדר לי אני מתחילה להוציא את תסכולי באמצעות הטחת (בתחילה כתבתי את המילה עם ת', "התחת"  ) הערות סרקסטיות ברמה זו או אחרת ומשפילות לרוב בסובבים אותי. "אה, הוא לא הולך? שיהיה לו בכיף. לפחות אני לא מכוערת. והוא כן." "אתה רוצה לפניי, אה? לפחות אני אהיה בת 18 בעוד כמה ימים ואתה לא." סיפורים אמיתיים.
הבעיה היא שכשאני משחקת אין אף אחד לידי ואני נאלצת לקלל את השחקנים הוירטואליים שמביסים אותי.
"אה, כן? לקחת ממני אלפיים דולר? אה? לפחות אני אנושית! חה!"
קניתי נעליים וטבעת! הידד לי! אני מסתובבת עם הנעליים בבית כדי להתרגל, יש לי כבר שפשופים אבל איך אומרים, קשה באימונים- קל בקרב. כן, אני משווה בין מלחמה להליכה בנעלי עקב.
רוצים לשמוע סוד? כפות הרגליים שלי באורך שונה כן שנעל אחת מעט גדולה עליי. אני יצור 
השבוע כולו חופש. ות"א. הידד לי שוב!
ראיתי עכשיו כמה קליפים של אבריל. איזה כוסית. הידד לה!
And yeah yeah yeah I'm a lot to handle
You don't know trouble, I'm a hell of a scandal
Me, I'm a scene, I'm a drama queen
I'm the best damn thing that your eyes have ever seenומה פשר הכותרת? ובכן, אין לה פשר. רק שתי מילים אקראיות התואמות את מצב רוחי העליז.
| |
חירטוטים
משנכנס... אאאדר... מרבים מרבים בשמחה!
אביב. מה שאומר- מצב רוח עילאי.
התקופה הזו משמחת אותי לא בגלל סיבה מיוחדת אלא בגלל העובדה הפשוטה שהיא מסיימת רשמית תקופה אפורה.
בא לי לשיר ולפזז ברחובות (אני לא עושה את זה כי זה מסוכן, ילדים כל הזמן מפוצצים נפצים בחוץ, מה זה? מי חינך אותך ככה? בושה וכלימה  )!
הספירה שלי ממשיכה, 30 יום למומולדת. אמא הבטיח חגיגת שופינג גרנדיוזית, ווהו!
ההקדמה שלה הייתה היום, לקחתי את סבתא למשביר לצרכן ומדדתי נעליים די כעורות. ולפתע המורה שלי לחיבור, די כעורה בפני עצמה, צצה משום מקום.
הרשו לי לספר לכם על המורה שלי לחיבור,
היא משוגעת.
על כל הראש,
קוקו!
היא גם מדברת מוזר, בלי סימני פיסוק ומשלבת את המושג "ותו לא" בסוף כל משפט. חוששתני שהיא לא מבינה את המשמעות של הביטוי.
"אתם! חיבור! דוגמאאאאאווותת! אל תתעסקו איתי, אני 35 שנה מורה, אני מכירה אתכם! מבנה! אבא שלי חולה! ותו לא!"
אה, כן, אז פגשתי אותה. ותו לא!
בסוף לא קניתי נעליים, באופן כללי באשקלון אין חנויות נעליים טובות. פה ושם כמה מותגים מקומיים של נעליים לא איכותיות.
אני אסרוק לי כבר את ת"א.
א-בל, ביום שישי הקרוב אני מתכננת -מחככת ידיי- לקנות טבעת מקסטרו. הפעם הם התעלו על עצמם עם הטבעות הנורא יפות. הייתי מתחתנת איתן!
אני שוקלת למצוא חבר בתקופה הקרובה, אתם יודעים, חבר מחמד כזה. (דגש- לא מחמוד! מחמד.)
לצערי אצטרך להנמיך ציפיות כי זה די קשה למצוא חבר מעל 1.80, בעל מבטא בריטי, בעל הון מינמאלי של מיליון דולר, מרגל מינימום של המוסד, בעל חוש אופנה אבל לא מטרוסקסואל, עם אוטו (רצוי שיהיה לו גם רשיון אך אני מוכנה להתפשר). יתרון לבעל עיניים כחולות אך לא אשלול בעלי עיניים בצבעים אחרים כל עוד הם בעלי אף סולד וחיוך צחור וממיס לבבות. אחד שעולמו לא סובב סביב משחקי מחשב (מסתבר שזו באמת ציפייה גבוהה מידי). אה, כן, הוא צריך גם כן להיות בעל אישיות. רצוי שהאישיות תהיה כמו של הדמות שמשחק קיוזאק ב-Say Anything. גיגלו את זה.
נראה לי שאני אסכם פסוט חרטטני זה.
שיהיה אביב מלבב :)
עוד משהו קטן לסוף, קיבלתי זימון להגיע לצריפין, הבסיס. אני נורא מפחדת לנסוע לשם, אני כ"כ אלך לאיבוד. 
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
