מסתכלת במראה שלך ושונאת את עצמי
האור, המיטה, השיער, הפנים.
מה אני רואה?
שנאה.
מחכה למחמאה שתעשה לי את היום, את הלילה.
רק עוד שניה אחת ואני ארגיש יותר טוב עם עצמי, רק עוד שניה.
אולי תדבר כבר? תגיד משהו טוב, מה אתה אוהב.
אתה אומר, אני שומעת את זה חזק ומהדהד לי בגוף.
"את כל כך יפה"
הריגוש עובר ואני חוזרת להכות בעצמי
למה את צריכה מחמאות כדי להרגיש יפה?
את לא מסוגלת לאהוב את עצמך באף דרך, בשום צורה.
תתגברי על הכאב ועל הפחד ותמשיכי הלאה
אולי תוותרי על זה כבר?
תשתני, תעשי משהו.
רק קומי כבר, תעמדי על שלך.
עוד שתיקה, עוד נשיקה על הכתף.
אולי אם תחזיק אותי עוד שניה אחת זה יעבור.
המחשבות לאט לאט דוהות כשאתה מחבק אותי אליך
ושוב אני מרגישה את החום של הנשימות שלך בין שערותיי.
תעזוב, תעזבי, תעזבו.
תיהי חזקה, תיהי נטויה עמוק באדמה.
תביני את ההבדל בין אהבה לבין התאהבות ופעם אחת
תקשיבי לעצמך
לקול הקטן הזה שמהדהד לך בראש
אחרי כל הודעה, אחרי כל שיחת טלפון
אחרי הנשיקה האחרונה
לפני שאת נוסעת משם ונעלמת לעוד כמה שעות
תביני או לא שהייתי מוכרח.
רק תנסי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
