אני כבר לא יכולה להבין את עצמי.
איבדתי את עצמי לגמרי.
למה אני מרגישה ככה?
כשאני רואה אנשים שכואב להם,
שעושים פוסטים כאלה כואבים,
שהאהבה שלהם נהרסה,
אני מרגישה כאילו אני חלק מהם.
כאילו אני מבינה את הכאב שלהם.
כאילו קורה לנו בדיוק אותו דבר.
כשבעצם, אני בכלל לא יודעת,
מה נסגר איתי.
אם אני אוהבת או לא אוהבת,
אם אני רוצה להיות בחברתו או לא,
הדבר היחיד שאני יודעת, זה שאני פגועה.
ממש ממש פגועה.
אני כבר לא מבינה את עצמי,
זה לא טוב.
אני צכה מישו לדבר איתו.
למרות שאתמול יצאנו אני ונועה,
אני לא יודעת למה לא דיברתי.
לא יודעת למה לא העזתי להוציא משפט אחד אפילו.
כל הזמן רק סיפרתי לה דברים שקרו,
ושהיא כבר הייתה מודעת אליהם.
אני לא יודעת למה זה קרה לי.
אני לא רוצה להיות פגועה.
אבל אני בטוחה שכמה מבינים אותי,
שיש כאלה, שמבפנים,
מרגישים כמוני.
כואב לי.
רע לי.
מאוד.
אני רוצה שבוע אחד, רק אחד לבינתיים,
שיהיה לי בו טוב.
שבוע אחד,
שאני יחזור הביתה מהבצפר עם חיוך על הפנים.
שאני יוכל להיות אלמוג הרגילה.
אלמוג, זאתי שצוחקת מכל דבר,
השטותית, המשוגעת.
אני כבר לא יודעת מה אני רוצה מרגישה.
אוף. נמאס לי כבר.
אני סוחבת תהרגשה הזאת כבר כמה ימים.
אבל זה מרגיש לי כמו 200 שנה.
למה אני לא יכולה ליות כמו כולם?!
למה אני לא יכולהלהיות ילדה רגילה?!
פשוט נמאס לי מכל החיים האלה.
שמזמנים לי הרבה סבל, רוב הזמן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
aLMoG =)