להלן הפרק.

סליחה על העיכוב הרב... 

- - - - - - - - - - - - - -

"לא ראית איזה יפה היא?", שאל רועי, חבר של אסף.

"מי?", הוא לא זכר שראה אף אחת יפה לאחרונה.

"נו, אתה יודע, זאתי ששאלה אותך איפה הכיתה שלה!", רועי השיב, היא כל-כך יפה, איך הוא לא התחיל איתה?

"אה, זאתי.. היא בסדר, לא משהו", אסף אמר, למען האמת הוא חשב שהיא הרבה יותר יפה מכל הבנות בבית הספר, אבל הוא מאז ומעולם נהג בבנות במין אדישות כזאת. אף אחת לא ממש יכלה לרגש אותו, לגרום ללב שלו לדפוק כמו משוגע. אבל היא? משהו בה פשוט עשה לו את זה.

"לא משהו?? אתה רציני?", רועי חשד שאסף סתם עושה פוזות, אבל לא אמר לו דבר.

"כן, אני רציני, לא הייתי רציני יותר בחיי", למה לשקר? למה?

בכך נגמרה השיחה שלהם, רועי ואסף מעולם לא היו אנשי שיחה טובים במיוחד, הם בעיקר אהבו להתלונן של כל הבא ליד, בעיקר על מורים ועבודות שנתנו להם לעשות.

רועי לא היה מושלם, ממש לא, אבל כולם אהבו אותו. היה לו אף גדול, גבות עבות ושפתיים קצת גדולות מידי. אך עם זאת היה בו חן כלשהו. הוא היה ההפך הגמור של אסף והעריץ אותו.

אסף תמיד היה כל-כך בטוח בעצמו, הלוואי שאני הייתי כמוהו, הוא חשב לעיתים קרובות. הוא היה מוכן להיות כמו אסף כמעט מכל בחינה, היופי, הביטחון העצמי, ההצלחה עם הבנות, אבל לא כמוהו בקשר ליחס אליהן.

יחס כל-כך מגעיל, איך אפשר להתייחס לבן אדם כאילו הוא רכוש שלך?

רועי רב עם אסף מספר פעמים על כך, אך כל פעם נתקל באותה התשובה, 'זה העניין שלי, אל תתערב, סבבה?'.

לא, זה לא סבבה, רועי רצה להגיד, אך לא אזר מספיק אומץ.

לרועי לא הלך כל-כך טוב עם בנות, הן חיבבו אותו בתור ידיד והיו לו עשרות של ידידות, אבל חברה? מאז כיתה ז' לא הייתה לו חברה ועכשיו זה היום הראשון בכיתה יא'.

איך שהזמן עובר...

נדמה היה לו שרק אתמול הוא נפגש עם אסף, מי שעכשיו החבר הכי טוב שלו. נכון שהם רבים לפעמים, אבל הם בחיים לא ידברו אחד על השני מאחורי הגב או ידלקו על אותה הבחורה, בחיים לא.

-

הייתה זו שעת לילה מאוחרת, רועי טייל בחוץ, לבד, כל החברים שלו היו במחנה קיץ של איזו תנועת נוער. רועי מעולם לא אהב תנועות נוער, הוא פשוט לא היה סוג הבן אדם שילך לתנועת מהסוג הזה.

ולכן הוא היה לבד, הוא החליט ללכת, לאן שרגליו ייקחו אותו.

הוא הגיע לפארק שנמצא כמעט על המרכז המסחרי. הוא המשיך ללכת בפארק וספסל אחד משך את תשומת ליבו. הוא החליט ללכת להתיישב בו.

"היי ילד, איך קוראים לך?", קרא קול עמוק, שהיה שייך לילד בערך בגיל שלו עצמו. הילד היה מוקף בחבורה של בערך 5 בנות, יפות במיוחד.

"אממ.. רועי", הוא השיב, בדרך כלל היה מתעלם משאלות כאלה ששאלו ילדים ברחוב, אבל משהו משך אותו לענות, משהו בילד הזה.

"אני אסף, זאת גאיה, זאת...", אסף אמר בזמן שהצביע על כל בת ובת בחבורה הקטנה.

ורועי רק חייך, מבוייש, הוא מעולם לא חלם שיהיה מוקף בכל-כך הרבה בנות יפות. טוב, הוא חלם, אבל אלה רק חלומות והוא לא חשב שהם יקרו במציאות.

ומאז הם היו החברים הכי טובים.

-

כן, מאז הם היו החברים הכי טובים. הוא לא בדיוק הבין איך הוא נהיה בכלל חבר של רודף שמלות מושבע ושוביניסט מוצהר, אבל הוא היה.

לפעמים הוא כעס על עצמו בשל כך ולפעמים היה גאה בעצמו שמצא כזה חבר.

- - - - - - -

נויה ונדב עמדו מובכים לרגע, כל אחד מתענג על הרכות של היד של השני, הם לא רצו לעזוב והיו שקועים במין טרנס רגעי.

"אממ.. את רוצה שאני אראה לך את בית הספר?", נטלי הפיגה את הטרנס בו הם היו שקועים.

"למה לא?", אמרה נויה והחזירה את ידה לצד גופה, עדיין מרגישה את כף ידו על שלה, איזו הרגשה נעימה.

"יאללה בואי!", אמרה נטלי תפסה את ידה, אותה יד שנדב לחץ, וגררה אותה. התחושה הנעימה פסקה.

"טוב, אני באה", היא חייכה ואמרה שלום לאביתר ונדב.

- - - - - - -

אהבתם? תגיבו!

לא אהבתם? גם תגיבו ותגידו לי מה לשפר!

3>

דורין